הלכנו לנחם אותה, באנו ביחד כל החברות וישבנו מולה. והיא, עם חולצה קרועה ולב קרוע לא רצתה

להסתכל עלינו.

ישבנו מולה והייתה לנו מן הרגשה פנימית כזאת של התפרקות. היא יושבת על כסא נמוך, רוצה

להיבלע באדמה, לקבור את עצמה. והכאב שלה חותך את השקט שביננו. לא רצתה בכלל שנדבר, לא

רצתה ניחומים. רצתה רק לבכות, היא רצתה רק להתאבל.

ואחרי שהסתלקו המנחמים והזמן מרח את משחת הפלאים שלו להשקטת דימומים לבביים, היא נסתה להסביר לי כמה הכאב הזה מלפף כל פיסה בגוף, בנפש, במחשבה ובתודעה. אי אפשר להרגיש משהו אחר. וכמה שזה בולע, חייבים להיות שם ולהרגיש את זה במלוא העוצמה. להרגיש כל כך למטה – ולשבת קרוב לרצפה, לבעור במן רצון להראות בחוץ את השבר– וללכת עם חולצה קרועה, להתאבל ופשוט לא לעשות כלום מעבר. לנשום את הרוח של הילד הזה, האח הקטן שלה, שמרחפת באוויר. לספר עליו סיפורים, להתרפק ולהרגיש את הכאב.

יום אבל לאומי

אם לא נזכה, יחול השבוע ביום חמישי יום האבל הלאומי של עם ישראל, תשעה באב.

המשמעות של היום הזה היא חסר, אובדן, חלל שלא יתמלא, כאב אינסופי וכמיהה לכל מה שאיבדנו.

אנחנו אמורים לחוש כמו משפחה שיושבת שבעה על אחד מבניה. אנחנו מתאבלים לא על אחד

מאיתנו שהלך- אלא על אובדן מתמשך של כל צורת החיים האנושית, על כמיהה לחיים גבוהים יותר

מלאי הכרה בתכלית ומהות, על געגוע לקשר שחסר, על כל טעם החיים שאנחנו לא מכירים.

אבל הבעיה היא, שבשונה ממשפחה שמתאבלת על אחד מבניה, אנחנו בעצם לא מכירים את מי/ מה שאנו מתאבלים עליו, זה רחוק, זה מעורפל וקשה לנו להתחבר לזה.

איך נתחבר לגעגוע הזה? איך נייחל למציאות שלא הכרנו? איך נמצא בנו צער אמיתי, מבעבע והומה

לאבא שלנו שהבית שלו- שלנו, חרב? איך נבכה את האושר האמיתי המלא השלם של קרבה לאל? איך נכאב את הדשדוש שלנו הרחוק, הנמוך?

איך עושים את זה?

יש כלל יסודי בכוחות הנפש שלימדו אותנו חז"ל- "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות": כשעושים

פעולות חיצוניות המסר מחלחל ומשפיע בסופו של דבר גם על הרגש הפנימי.

בתשעה באב ננהג כמו משפחה שיושבת שבעה ועוד נוסיף סממנים של צער:

נעמעם את האור, נשב על הרצפה, לא נאכל ולא נשתה, לא נחשוב על שום דבר אחר, נשחזר

בהשתוממות את מה שהיה לפני החורבן ונזדעזע בקריאת מגילת איכה והקינות ממה שהעם שלנו עבר, בחורבן ובגלויות מאז.

גם אם לא נרגיש את החסר כאן ועכשיו, נעתיר ונייחל לכיסופים של חיבור אמיתי לעולמות הגבוהים, לשורש האור, לתקן את כל הטעויות שלנו. לצפות לכל הבנים שישובו לגבולם -הרוחני והגשמי; "והשיב לב בנים על אבות ולב בנים על אבותם".

"השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם ".

שמירת הלכות האבילות יספיגו בנו, בעצמות שלנו את הצער. נרגיש את החור שיש בנו, את כל מה

שחסר.

וכל המתאבל על ירושלים – יזכה, במהרה, לראות בבנינה.