אני שונא זום.

כמה שנעשיתי תלוי בפיסת הטכנולוגיה הזו במהלך המגפה הזו - לפני כל פגישת זום אני עדיין מוצא את עצמי חרד מהמידה בה היא תהיה סטרילית ולא־אישית. על הנייר זו אותה שיחה או אותו שיעור, אבל החיבור האישי שנוצר מעצם הנוכחות עם אדם אחר באותו מרחב פיזי חסר מאוד.

זום זה פשוט לא הדבר האמיתי. וכמו רבים אחרים, אני משתוקק לדבר האמיתי.

הכמיהה הזו נותנת לנו הצצה אל משמעותו של תשעה באב, צום האבל הלאומי על חורבן בית־המקדש שבירושלים. לא קל להתחבר לתקופת האבלות. אחד החלקים הכי קשים הוא להבין מה בעצם חסר לנו. אנחנו משתדלים להתחבר אל כל הצער והטרגדיה שהיו מנת חלקו של עמנו לאורך השנים, להגות בהם ולזכור שאלמלי חרב בית־מקדשנו היו נמנעות איכשהו כל הזוועות האלו.

אבל האמת היא שהעניינים האלה, טרגיים ככל שיהיו, הם לא הבעיה העיקרית. הם, כאמור, תוצר־הלואי, תוצאה של חורבן המקדש. מה בקשר לבית־המקדש עצמו? מה הבעיה עם זה שהוא איננו? הזדמנויות לרוחניות ולקשר עם א-לוהים יש בשפע, גם בעולם הבתר־מקדשי שבו אנו חיים. אז מה בדיוק חסר לנו?

התורה אומרת "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ - וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). המצוה לבנות מקדש - גדולה הרבה יותר מעצם הדרישה לבנות מבנה להקרבת קרבנות ולקיומן של כל מיני מצוות נוספות. המקדש הוא הגורם המכריע בשאלה אם א-לוהים ישכון בתוכנו אם לאו. הא-ל יושב בכסא הנהג בכל מקרה - בין אם יש מקדש, בין אם לאו. השאלה היא אם אנחנו יושבים שם לצדו. האם אנחנו חולקים איתו את אותו מרחב או שמדובר במערכת־יחסים מרחוק?

קשה לפרוט במילים את ההבדל בין "פגישה" מרוחקת לישיבה משותפת תחת אותו גג. אבל זה הבדל שכולנו מרגישים היטב בכל פעם שאנחנו נאלצים להשתמש בזום כאמצעי שמחבר אותנו. אפילו בהעדר מגע פיזי, עצם השהות באותו חדר עם אדם אחר מעצימה את החוויה בהוסיפה לה חמימות, חיבור וקירבה.

זה ההבדל בין מציאות עם בית־מקדש למציאות בלי בית־מקדש. האם ניתן ּלְתַקְשֵׁר עם א-לוהים? לגמרי. יש את התפילה שמאפשרת לנו להשמיע לא-לוהים את הקול שלנו, ויש את התורה שמאפשרת לנו לשמוע את קולו של א-לוהים. בלי ספק, יש אינסוף נקודות־מגע שדרכן נוכל לכונן מערכת־יחסים עם א-לוהים.

ועדיין - זה הכל בזום. הוא לא שוכן בתוכנו - הוא לא נוכח בחדר - כפי שהיה אילו בית־המקדש היה קיים. מה שאנו מבכים בתשעה־באב ובימי האבלות שמובילים אליו הוא לא מחיקה מוחלטת של הקשר שלנו עם א-לוהים; אנחנו מקוננים על התהום שנפערה בינינו. כן, אנחנו עדיין מְתַקְשְרִים, אבל מרחוק. וכמו שאנו יודעים היטב, לתקשר מרחוק זה ממש לא אותו דבר.

בפעם הבאה שאתם מרגישים את צביטת המועקה לנוכח שיעור או פגישה בזום, נסו להתעכב עליה קצת. חוסר הנוחות והתסכול מאי־היכולת המתמשכת לשבת יחד סביב אותו שולחן, לחלוק את אותו מרחב ולהתחבר באמת, הם בדיוק מה שאנחנו מתגעגעים אליו ב-2000 שנה האחרונות.