ללוח השנה היהודי יש לב פועם שדורש שנתאים את קצב פעימות ליבנו אליו. ובאמת שקשה לרצות להתאים את הלב לקצב פעימות הלב של תמוז ואב. במיוחד כשהם עומדים בסתירה צורמת מידי לשחרור שבחופש הקרב ובא.

ואולי לא.

בניין חדש מתחיל בהרס המבנה שקדם לו. חיים חדשים מגיעים לעולם דרך רגעי משבר קשים מנשוא. את מחשבת למות מכאב, ואז הוא נולד.

חודשי תמוז ואב קוראים לי לחוות את החוויה של השבר. הם מזמינים אותי לתהליך של אבלות, של בכי, של התפרקות. מספרים לי את הקושי הגדול שאני חווה, מעמידים אותי מול בית מקדש מנותץ, מזכירים לי כמה חסרונו מורגש.

תמוז ואב מעירים בי געגוע למה שהייתי אמורה להיות ולא הצלחתי,
למה שניסיתי להיות והתייאשתי,
למה שאי פעם, לפני שנות אור ביקשתי, רציתי
ועכשיו אני כבר בכלל לא רוצה.

דרך הבכי והכאב הנורא, דרך החסר המקנן שבלב, זוכה להיוולד תשוקה. תשוקה גדולה למה שעוד יכול להיות, למה שעוד יכול להיבנות.

דרך האבל וההתכנסות, דרך הצער על מה שהיה ומה שעדיין, מתעוררת דרישה חדשה לנחמה שעוד בא תבוא.

תמוז ואב מציפים בי צערים שהדחקתי בכח, קשיים שאני חווה ומעבירה, ונקודות גדולות של אור, שכבו בי עוד טרם דלקו.

בשיר החדש שלו, כותב שולי רנד הגאון: "דרך הכאב הזה אתה צריך לעבור" ובכך הוא מקפל בשורה אחת את כל העניין.

כאבי גדילה, כאבי צמיחה, כאבי לידה הם מוכרחים. רק ככה גדלים.
בדיוק כמו שזרע שלא הרקיב, לא צמח להיות אילן.
אז בין אם אתה מסוג האנשים שהמניע שלהם הוא הימנעות מכאב, ובין אתם מונעים מרצון לעונג. אנו חייבים לעצמנו את עבודת האבל.

לאחר הבכי הפנימי המתמשך אין מצב שלא יהיו פנינו יפות וטהורות יותר. אין מצב שלא תצא מעומק הנפש שלך צעקה גדולה ומרה.

כזאת, שלאחריה הודיה גדולה, ומזל טוב.