במוצאי השבת הקרובה, נתאבל יחד על חורבן בית המקדש ועל הצרות הרבות שחווה העם היהודי מאז גלה מארצו. בליל הצום וביום המחרת ניקח לידינו את ספר הקינות הקטן, ונקונן בקול נמוך על אלפיים שנות גלות. על האסונות והטרגדיות שעוברות על עם ישראל שלא יודע מנוח, מאות רבות של שנים.

מתוך קריאת הקינות ומתוך האזנה לדברי ירמיהו בקינת-איכה עולה לה שאלה קטנה. מה צריך לעשות למעשה? אנחנו מבינים שהמצב לא טוב, ומרגישים שכך אי אפשר להמשיך, אבל מה אנחנו אמורים לעשות? כיצד אנו צריכים לפתור את בעיית החורבן והגלות?

הקינות הרבות שאנו מקוננים ממחישות ומחדדות את הקשיים הרבים, אבל אין התייחסות כלל לשאלה המתבקשת: למה? למה כל זה קרה? למה נחרב בית המקדש? למה אבותינו גלו מארצם?

אולי, אם נדע מה הייתה הבעיה, נוכל להתקדם לכיוון של פתרון. אולי אם נלבן את החטאים של הדור ההוא, נוכל גם לפתור את הבעיות שלנו?

אמנם אנו יודעים שהסיבה היא שנאת חינם. אם כן, מדוע איננו מקדישים את היום הזה ליום של אחדות וראיה חיובית? למה אנו מתאבלים ומצטערים על המצב אבל איננו מנסים לשנות את הסיטואציה הקשה שלנו?

על מנת לענות על תמיהה זו, נמשיל משל על ילד בשם חנוך.

אביו של חנוך היה אדם מיוחד עד מאוד. איש חם ולבבי, אכפתי ואוהב. לא היה אחד בשכונה שלא הכיר אותו מי שחיפש אוזן קשבת ידע שהוא יכול לפנות לאבא של חנוך, מי שביקש לשמוע עצה חכמה או אפילו עזרה כלכלית ידע שאבא של חנוך הוא הכתובת.

מעל כל המעשים הטובים של אבא של חנוך, עמד הקשר המיוחד של חנוך עם אבא שלו. כל יום הם דיברו יחד, החליפו חוויות מהיום שעבר עליהם, צחקו יחד, טיילו יחד ואפילו בישלו ביחד.

ויום אחד אבא של חנוך לא הרגיש טוב. בהתחלה חשבו שתוך יום-יומיים זה יעבור, אך מהר מאוד התברר שאבא חולה במחלה קשה. אבא היה חולה שנה שלמה. ואז אבא נפטר.

כמה שזה היה צפוי, זה הגיע בפתאומיות. חנוך ידע שעולמו חרב. שום דבר לא יחזור למה שהיה. לאחר ההלוויה חנוך ישב שבעה בבית על כיסא נמוך, לא רחוק מהספה עליה הוא היה יושב תמיד עם אבא, והביט בחברים שהגיעו לנחם בעיניים רטובות.

ואז הגיע דוד זקן. הוא נכנס לבית, התיישב מול חנוך ואמר לו כך: אני מכיר אדם נחמד, שכן שלי, שמזכיר מאוד את אביך. הוא לבבי, הוא נחמד, והוא אפילו אוהב לבשל. אולי, במקום שתתגעגע כך לאביך אתן לך את מספר הטלפון שלו ותוכל להיות אתו בקשר. אולי זה ימלא לך את החלל!

בבית השתררה דממה מעיקה. כולם זעו על מקומותיהם באי נוחות, אף אחד לא ידע מה לומר. דווקא חנוך, היתום הקטן, היה הראשון להגיב. 'ראה, דודי היקר. יכול להיות שהרעיון שלך הוא טוב, אולי אפילו נשתמש בו. אבל עכשיו זה לא הזמן לפתרונות. עכשיו ממש קברתי את אבי האהוב! עכשיו אני לא חושב על מה הולך להיות בעתיד ועל פתרונות כדי שיהיה יותר טוב. עכשיו אני מתאבל. עכשיו אני בוכה, נזכר בכל הטוב שחוויתי עם אבא, ופשוט בוכה עוד ועוד.

שאלנו מה עושים למעשה? איך משנים את המצב? התשובה היא ברורה וכאובה. יגיע הזמן בלוח השנה שנתעסק בדברים האלה, נעשה חשבון נפש, נחפש דרכים לתקן. עכשיו- אין הוראות למעשה. עכשיו זה לא הזמן לפתרונות או לתכניות שיפור. עכשיו חוזרים לזמן בהיסטוריה שהיה לנו את אבינו היקר אתנו, שהיה לנו קשר חזק ומוחשי אתו, ואנו בוכים על החסר.

כאשר כואב, כאשר האבל עולה על גדותיו, אין מקום לפעולות אקטיביות, גם אם הם חשובות ונכונות. יום תשעה באב לא נועד לחשיבה על פתרונות. עכשיו אנחנו לא מתכננים. עכשיו אנחנו לא מתקנים.

עכשיו אנחנו מתאבלים.