לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הדרך לאוטופיה עוברת דרך הלב

הדרך לאוטופיה עוברת דרך הלב

בימים של שגרה, אנחנו מאמינים שעולם מושלם וחיים של טוב וקדושה הם בגדר אוטופיה. האמת השונה מתקשה להתנחל בלבבות.

מאת

פעם, כשהייתי קטנה, נפל לידי ספר ילדים של המחנך המפורסם יאנוש קורצ'ק. ספר ששמו משובב הלב היה: "בני האדם הם טובים."

הייתי ילדה ולא עצרתי לחשוב על הכותרת. היא נראתה לי טבעית ומובנת. כמו שברור שיש ארבע עונות שנה ושהשמש זורחת כל בוקר, היה לי ברור שאכן, בסך הכל בני האדם הם טובים. כמובן שניסיוני עם המין האנושי היה מוגבל למדי בשלב זה: ובין בני משפחה אוהבים וחברים מסורים, פרחתי לי בתמימות שלא הכירה רוע גדול יותר ממורה שנותנת יותר מידי שיעורי בית.

המצב האידיאלי הזה, כמובן, לא יכול להימשך זמן רב. נדמה לי שתוך לא יותר משנה מאז קראתי את הספר לראשונה, הבנתי כבר, ולו באופן עמום, שקורצ'אק נסך משהו מקריאת תיגר בשם ספר הילדים התמים הזה. תהליך ההתבגרות הוא תהליך של התפכחות, ואחת האשליות שממנה אנחנו נפרדים במהירות הרבה ביותר היא הרעיון הילדותי שאפשר לבטוח בכל אחד ושבני האדם יאהבו אותנו ולא יזיקו לנו. ישנם אנשים שמעולם לא היו צריכים להיפרד מהאשליה הזו, כי ילדותם הבטיחה שלעולם לא יחושו אותה בכלל. אבל גם עבור ילדי השמנת שבתוכנו, שגדלו וטופחו בצמר גפן מגונן, האשליה מתנפצת מספיק מהר.

מדי פעם, רובנו עוצרים להרהר על האוטופיה הפרטית שהיינו רוצים לראות

בגיל ההתבגרות מטילים ספק בכל ומתמרדים כנגד הכל. אבל כשגְדלה האישיות ומתעצבת, רובנו עוצרים להרהר – לעיתים בחטף, לעיתים לאורך שנים – על האוטופיה הפרטית שהיינו רוצים לראות. פרידה מאשליות נושאת בחובה לא פעם גרעין של חלומות. משברי התפיסות המוטעות שלנו נבנות השאיפות של מה שאנחנו רוצים להיות, של מה שאנחנו מקווים שהעולם יהיה. רובנו עוברים שלב נלהב שבו אנחנו יודעים בדיוק איך לתקן את העולם, לשנות את גורל האנושות. ובין אם מדובר בדור ילדי הפרחים או בדור שלום עכשיו, בבסיס עומדת אותה ערגה: הרצון לחזור לאמון הילדות האבוד, שלפיו בני האדם טובים והעולם מקום בטוח, כולם נוהגים בצדק ולחטא – בכל מובן שלא נגדיר אותו – פשוט אין מקום.

ואז אנחנו מתבגרים עוד, מתברגנים, ושוכחים. אבל זכר קטן לערגה הזו תמיד יצבוט בלב.

רגעים של צלילות

לפני שבועות מספר עברתי טראומה נפוצה למדי: בלוטה שצמחה בגופי והעלתה חשד, אם כי קלוש, לבעיה רצינית. בדרך נפלתי לידיו של רופא עם אינטליגנציה רגשית של תליין, והתוצאה הייתה שלמרות שהסיכויים לדיאגנוזה מדאיגה בעקבות ביופסיה היה נמוך, אני התחלתי להרהר ברצינות במשמעות החיים, שאולי-אולי-אולי המשכם במאה השנים הבאות אינו וודאי כמו שהייתי רוצה להאמין.

רגעים כאלו פוקדים את כולנו. הם יכולים לבוא עלינו במקלט, כשקטיושות עפות מעל. הם יכולים לקרות כשהגוף שלנו מגלה חריגות. הם יכולים לקרות, אפילו, כשמגדלי התאומים קורסים מעבר לאוקיינוס. הם אפשריים בכל פעם כשאנו נפגשים בשבריריות קיומנו, במובן הפרטי או במובן האוניברסאלי.

יש צלילות מוזרה במפגש הזה. פתאום נקרעים המסכים ונופלים המחיצות. הבלבול שוקע; הכל מואר ונהיר לנו. פתאום אנחנו יודעים את מי אנחנו אוהבים, ועד כמה, גם אם מזמן לא החלפנו יותר ממילות נזיפה. פתאום אנחנו יודעים שהבית הפרטי שברכישתו השקענו כה הרבה כסף ומאמץ, לא יקר לליבנו כמו שחשבנו. פתאום אנחנו מסוגלים לדמיין את עתידנו בלי הקידום בעבודה, בלי הפרויקט שחלמנו מילדות להוציא לפועל. לו רק יהיה לנו עתיד בכלל!

ברגעים כאלה, אנחנו יודעים שהכל ישתנה, הרי איך יכול להיות אחרת?

מה, באמת, ישתנה אם נקבל את העתיד הזה?

ברגעים כאלה, אנחנו יודעים שהכל ישתנה, הרי איך יכול להיות אחרת? בפרספקטיבה המוארת הזו, אנחנו מרגישים בכל חושינו מה באמת חשוב: לאהוב ולסלוח, לתת ולתרום. להשיל מאיתנו את האנוכיות ולהקריב למען הזולת. חשוב להפוך את החיים שלנו למשהו משמעותי יותר ממצבור רנדומאלי של חוויות זניחות ורגעים מבוזבזים. אנחנו יודעים פתאום שיש לנו את הפוטנציאל להיות טובים – שאנחנו אפילו יודעים בדיוק איך לעשות זאת. אנחנו יודעים גם מה לעשות כדי לתרום לשינוי העולם – לא להפוך אותו בבת אחת, רק להדליק עוד נר. לנטוע עוד ורד. לתרום לשיפורו בלי להתיימר יותר מידי.

ואז השעה הקשה חולפת, החזון הצלול נמוג, ואנחנו ממשיכים בחיי השגרה, ושוכחים.

לאף אחד אין מונופול על הטוב

בימים של שגרה אנחנו מוכנים להאמין בקלות שטוב, גדלות אנושית, תיקון עולם וחיי קדושה הם מילים יפות ששמורות ליחידי סגולה. אלו שחוננו ביכולות רוחניות נדירות המאפשרות להם לגור על ראש אולימפוס ערטילאי, עטופים בצמר עיזים והוגים במגילות קלף מסתוריות בהפוגות הקצרות בין טיפול במצורעים ומכירת חפציהם המעטים לטובת העניים. טוב אולטימטיבי וגדלות רוחנית עילאית היא נחלתם של המתים על קידוש השם או ההופכים בתיהם למשכן לכל עזוב ודל. אנחנו? מה לנו ולקנה מידה כזה?

זו אינה התפיסה היהודית. אלו הנוצרים שתיעדו את חיי קדושיהם רוויי הסבל והדלות והפכו אותם לסמל. היהודים מעולם לא עשו זאת. התורה לא קראה לאנשים למנוע מעצמם חיי משפחה, לא שבחה את המתנזרים כליל מבשר ויין, לא דרשה שיעזוב אדם את מגוריו בין אנשים וינדוד בדרכי שממה כדי לגדל את רוחו מעלה מעלה. לא זו הדרך לקדושה. האידיאל היהודי אינו אוטופיה נוצרית של בגדים בלים ועינוי עצמי. היהדות אומרת תחייה – ותהנה מהחיים. אבל תחייה נכון.

לאלוקים לא אכפת אם יש לך מכונית פרארי. אכפת לו אם אתה חי למען הפרארי שלך. לאלוקים לא אכפת אם שולחנך ערוך בכל טוב – אכפת לו אם אתה זוכר מי שלח לך את הטוב, ואת אלו ששולחנם אינו גדול כשולחנך. אלוקים רוצה אפילו שתחיה בחברת בני אדם, שתאהב את אשתך ואת ילדיך – אבל הוא רוצה שבחברת בני אדם תהיה משפיע לטובה, ושתאהב את משפחתך באהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שתועיל להם.

אלו אינם סודות גנוזים. אנחנו מתוודעים להם ברגעי האמת שלנו. אנחנו יודעים אותם אינסטינקטיבית בקטנותנו. ילד שמאמין בטוב הא-ל, בטוב העולם, בטוב הבסיסי שבו – הוא תמונה של שמחה ופעלתנות, לא של ניתוק עגמומי והימנעות. אדם שנזכר לפתע בזמניות החיים ונשבע לעצמו שידע לנצל אותם, לא משרטט לעצמו חיי נזירות קפואים. הוא בטוח שבהחלטותיו להיות אדם טוב יותר הוא יהיה מאושר מאי פעם – גם בלי ההעלאה במשכורת והבית בסביון.

הלב החסר

תשעה באב ייתן הזמנות נוספת להעלאתה של שאלה שלא תמיד מעזים לבטא בקול: "למה, בכלל, אנחנו צריכים את בית המקדש?" מה ייתן לנו המבנה הזה, שאנחנו מבטאים אליו ערגה בלי להבין תמיד למה?

מרוץ החיים עושה הכל להשכיח מאיתנו את התובנות להן זכינו

בית המקדש יעזור לנו שלא לשכוח. הכוזרי של רבי יהודה הלוי מדמה את בית המקדש ללב. דברים שמצויים בלב אינם נשכחים, אינם דורשים מאמץ של זיכרון, קימוט מצח עז. הם פשוט שם, פועמים, נותנים חיוּת. "והיו עיני וליבי שם כל הימים", הבטיח אלוקים על בית המקדש. ואם ליבו של הקדוש ברוך הוא שם – איזו תזכורת גדולה יותר אנחנו צריכים, להבין מה הוא רוצה מאיתנו, איך באמת צריך לחיות?

אנחנו יודעים הכל. הדברים אינם נשגבים מאיתנו, התשובות אינן חבויות. אבל עם אובדן התום הילדותי הן נדחקות מהלב, ורק רגעים קשים משיבים אותם לשם בכוח הזרוע, אל מקומם החוקי. אבל כל כך קשה לשמור את האמת שם. מרוץ החיים עושה הכל להשכיח מאיתנו את התובנות להן זכינו: מה חשוב, איך צריך לחיות, איך אפשר לעזור לעולם.

כמעט תמיד אנחנו שבים לחשוב ש'בני האדם הם טובים' הוא שם של אגדה. שבעולם הזה כמעט בלתי אפשרי לחיות חיים של קדושה ורוחניות. שצדיקות נועדה לאחרים.

בית המקדש מזכיר לנו את הטעות שלנו. בית המקדש עמד שם, מספר באלם שאלוקים בתוכנו – ממש בקרבנו. שהשמיים קרובים לארץ הרבה יותר משאנחנו חושבים. שחיים של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' הם לא אוטופיה. הם אפשריים לגמרי בעולם הזה. הוא היה הלב שלנו, ובו היה ליבו של אלוקים.

היום, כשאין לנו את הלב הזה, הלב האנושי של כל אחד מאיתנו מתקשה הרבה יותר לזכור את הדברים.

2/8/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) לב, 15/7/2013 19:05

נוגע ללב...

חזק ביותר. אנחנו אפילו לא יודעים כמה טובים אנחנו יכולים להיות. שיבנה ביהמ"ק במהרה!!

(3) , 29/7/2009 16:40

היטבת לתאר

חויתי את זה. זה ממש כך

(2) ניבי, 10/8/2008 10:01

באמת מאמר משמעותי וחזק

(1) אנונימי, 5/8/2008 15:07

אהבתי את המאמר - תודה רבה!!!

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub