שרון, אלכוהוליסטית משתקמת, אישה שהייתה פעם יפה, קמה על רגליה במפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים, וסיפרה את סיפורה:

"התחתנתי עם גל, שהיה החבר שלי בתיכון, והבאנו לעולם שני ילדים. התחלתי לשתות כשהילדים היו קטנים, אבל לגל לא היה מושג. החבאתי את הבקבוקים במקומות מתוחכמים, ושתיתי וודקה, כך שהוא לא יכול היה להריח את המשקה מפי.

"אבל אז בעיית השתיה שלי החמירה. לעתים קרובות לא הייתי מסוגלת לקום בבוקר ולהביא את הילדים לבית הספר בגלל הנג-אובר, וכך גל גילה את הדבר. הוא הזהיר אותי שאם לא אפסיק לשתות, אהרוס את המשפחה שלנו. חשבתי שהוא סתם מאיים ולא הקשבתי לו.

"בעיית השתיה שלי הלכה והחמירה. גל אמר לי שוב ושוב שהוא יתגרש ממני אם לא אקח את עצמי בידיים. אבל, תבינו, הוא תמיד היה כל כך מאוהב בי, ככה זה היה כבר שנים, ואני ידעתי שהוא לא יעשה את זה.

"ואז, לילה אחד, התעוררתי שיכורה לגמרי. זה היה אחרי שישנתי הרבה זמן, אולי כל היום. הסתכלתי מסביב וראיתי שגל והילדים לא היו שם. נעלמו לגמרי. הם עזבו את הבית ולקחו איתם את כל מה שהיה להם. לא האמנתי למראה עיניי. גל תמיד אהב אותי בטירוף. הייתי בטוחה שהוא יחזור. הייתי בטוחה עד שבקשת הגירושין הגיעה בדואר רשום. אז הבנתי שהרסתי לעצמי את החיים, והתחלתי להגיע לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים."

איש לא שם לב לאזהרות

תשעה באב הוא היום שבו א–לוהים עזב אותנו, ולקח את ביתו עמו. כמו הבעל בסיפור האמיתי שלעיל, הוא הזהיר אותנו, העם היהודי, שוב ושוב. כמו הרעיה בסיפור, היינו משוכנעים שאהבתו אלינו תגרום לו להישאר איתנו לנצח. המשכנו במעשינו ההרסניים, בלי לשים לב להשפעתם עלינו ועל הקשר שלנו עם בורא עולם.

המשכנו במעשינו ההרסניים, בלי לשים לב להשפעתם עלינו ועל הקשר שלנו עם בורא עולם

ואז, יום אחד, ביום התשיעי בחודש אב, עשה א–לוהים בדיוק את מה שאמר לנו שיעשה. הוא הרשה לאויבינו להרוס את בית המקדש, משכנה של השכינה בעולם הגשמי, וניתק את עצמו מחיינו.

היהודים שישבו ביהודה העתיקה מעולם לא חיו בלעדי א–לוהים שיושב בקרבם. מקדש שלמה היה מרכז חייהם במשך ארבע מאות שנה. חיי היום יום בירושלים סבבו סביב המקדש ועבודתו, ואפילו אלה שהתגוררו רחוק ממנו היו מחויבים לעלות אליו לרגל שלוש פעמים בשנה. החיים ללא בית המקדש וללא השכינה היו דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת.

היום הנורא שבו עלה בית המקדש באש היה יום של תבוסה ומוות, יום אסון וזעזוע. אך הרגש הדומיננטי, עוד יותר מזעזוע וצער כבד, היה חוסר היכולת להאמין שכך קרה לנו. ממש כפי ששרון לא האמינה שבעלה באמת עזב אותה, כך גם העם היהודי. אפילו אחרי 150 שנה של נבואות זעם, הוא לא היה מסוגל להאמין שא–לוהים אכן עזב אותו.

אם אנו, היהודים החיים כיום, איננו יכולים לחוש צער גדול על אסון תשעה באב, אנו יכולים להתחבר אליו באופן אחר: דרך הנטייה שלנו להתעלם מההשלכות של מעשינו.

ההשלכות

האם אנו יכולים להיות חכמים וטיפשים בעת ובעונה אחת?

א–לוהים ברא יקום בעל סדר פנימי, שאחד מעקרונותיו הוא: למעשים יש השלכות. אבל היכולת האנושית להתעלם מההשלכות היא מדהימה ביותר. קחו למשל את האדם שמשלם במיטב כספו כדי לקנות חפיסת סיגריות שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה: "העישון מזיק לבריאות".

רוב המעשנים אינם מזוכיסטים שרוצים לחלות או למות. אם תשאלו אותם: "אתם לא פוחדים לקבל סרטן ריאות?" הם יענו: "העישון לא יהרוג אותי. אני מכיר מישהו שעישן שלוש קופסאות ליום וחי עד גיל תשעים."

אותה התכחשות להשלכות מתרחשת כאשר אנו:

  • אוכלים עוד עוגת קצפת, ולא מאמינים שמחר לא נוכל לסגור את המכנסיים.

  • נכנסים לקשר עם בן/בת המין השני, ולא מאמינים שהדבר יזיק לנישואינו.

  • מרמים בעסקים, ולא מאמינים שניתפס.

  • צועקים על ילדינו או מכים אותם, ולא מאמינים שזה ירעיל את הקשר בינינו לטווח ארוך.

  • מקדישים את שנותינו הטובות ביותר לקריירה, ולא מאמינים שאנו הורסים לעצמנו את הסיכוי לבנות משפחה.

כיצד יכולים אנשים אינטליגנטים לחיות בעולם אשליות שכזה, עולם שבו עצמים אינם מטילים צל?

נבואת שקר

א–לוהים שלח לבני ישראל שורה ארוכה של נביאים שהזהירו אותם מפני השלכות מעשיהם: תבוסה, חורבן וגלות. מדוע לא הקשיבו בני ישראל לנביאים?

כי על כל נביא אמיתי, היו המוני נביאי שקר. התנ"ך חוזר ומתרה בבני ישראל שלא להקשיב ל"נביאי השקר". כך, בעת שירמיהו הזהיר את בני ישראל, שאם לא ישנו את דרכיהם תיחרב ירושלים – הבטיחו להם נביאי השקר שהכול יהיה בסדר.

קולו של נביא השקר הפנימי מכריז: "אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, והכול יהיה בסדר".

קולו של נביא השקר הפנימי מכריז: "אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, והכול יהיה בסדר." קולו של נביא האמת הפנימי אומר: "היזהרו והישמרו מפני ההשלכות של מעשיכם."

בפרקי אבות נאמר: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". כלומר, חכם הוא מי ששואל את השאלה: "אם אעשה כך, מה יקרה אחר כך?"

  • אם אעביר ביקורת על השכן, מה יקרה אחר כך?

  • אם אזמין את מזכירתי היפה למשקה אחרי העבודה, מה יקרה אחר כך?

  • אם אעתיק רק בבחינה אחת, מה יקרה אחר כך?

  • אם אצעק על אמא שלי, מה יקרה אחר כך?

הצבת השאלות האלה כשלעצמה, עשויה להציל אותנו מתוצאותיהם הרות האסון של מעשים טיפשיים.

אם לא לוקחים בחשבון את ההשלכות שיש למעשינו, הם עלולים להוביל לתוצאות 'קטנות ומצערות', כמו עליה במשקל בק"ג אחד; הם עלולים להביא לתוצאות רבות-משמעות כמו גירושין; ולהשלכות הרות-אסון כמו חורבן הבית, וגלות השכינה מקרבנו.

הסיפור של שרון וגל אינו חופף לחלוטין לסיפור תשעה באב. בתשעה באב א–לוהים "עזב את הבית", אך הוא מעולם לא התגרש מהעם היהודי. בבריתו של הא–ל עם אבותינו הוא הבטיח שהוא יהיה א–לוהינו תמיד, נעשה את אשר נעשה. לעולם לא יעדיף עם אחר על פנינו.

אך גם ללא גירושין, הפרידה היא קשה וכואבת. פרידה מבן או בת הזוג, חיים בנפרד, ללא שיתוף, בלי ליהנות מקשר זוגי ואינטימי – האם זוהי בחירה חכמה?

כששרון התעוררה והתחילה ללכת לאלכוהוליסטים אנונימיים, כבר היה מאוחר מדי – נישואיה נהרסו לגמרי. עבורנו היהודים, לעולם לא מאוחר מכדי להתפייס עם א–לוהים.