"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:
עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ:
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ [...] שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן:
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי".

מֽהֵיטַבֽאֵל כבר כמעט ולא יכלה ללכת,
גוררת את רגליה היגעות היחפות,
נתמכת באלנתן בעלה,
שבורה ומרוסקת,
לא מתאוששת ממותם של טוביה ואוֹרי הקטנים,
וצרויה התינוקת,
שלא שרדו את הדרך הקשה,
את המחסור במזון,
את הצמא הנורא תחת השמש הקופחת.

המסע הנורא הסתיים,
שיירת הגולים האומללים והמושפלים,
הגיעו אל חופיו של נהר הפרת,
ושם הרשו להם לראשונה החיילים הכשדיים,
לנוח,
מֽהֵיטַבֽאֵל טבלה את רגליה היגעות במים הקרירים,
וביקשה רק לנוח, לנוח ולשכוח,
להשתקם, לפתוח דף חדש.
אבל הכאב צף ועלה, חזק ומטלטל.
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן"
איך אפשר לשכוח, אי אפשר לשכוח.

שנים עברו,
עם ישראל שב לארצו,
הקים שוב מקדש וראה בחורבנו,
יצא לגלות, ושב אל ארצו,
אלפיים שנה עברו מאז,
רגלינו כבר לא יחפות,
וצווארנו אינו נתון בשלשלאות ברזל,
ותשעה באב מגיע,
איך אפשר לזכור,
מה אפשר לזכור.

"שני כוחות ניתנו לנו : זיכרון ושכחה, אי אפשר לנו בלעדי שניהם"
אומר ברל כצנלסון,
"אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?
היינו כורעים תחת משא הזיכרונות.
היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו.
קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו.
ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל,
כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש"?

תשעה באב הוא יום אבל או יום זיכרון?

כשאדם יושב שבעה על מתו,
אבל, חפוי ראש, שמוט על הקרקע וצאוורונו פרום,
שבעה ימים בוכה, ואחר כך אוסף את עצמו, קם ושב אל החיים.
אחת לשנה, ביום הזיכרון הוא מעלה יחד עם משפחתו ובני קהילתו,
את זכר המת,
מתוך געגוע, אהבה וכאב על האובדן ששוב לא ישוב עוד.
יום זיכרון הוא לא יום של אבל,
אין לו את סממניו.
תשעה באב הוא יום של אבל,
איננו רוצים שיהפוך ליום זיכרון.
לא רוצים שעברנו יהיה לעבר מושלם,
תשעה באב כולו הוא יום של אי השלמה,
אי השלמה עם החורבן ואובדן תפארת העבר,
אי השלמה עם תביעות הווה של יהודים שרוצים לקום מאבלם בן אלפיים שנה.
אלמלא ידע עם ישראל להתאבל במשך דורות רבים על חורבנו ביום הזיכרון, "
בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו,
של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו,
לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר,
לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורכוב, לא א.ד. גורדון ולא י.ח. ברנר.
ויהודה הלוי לא יכול היה ליצור "את ציון הלא תשאלי"
וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".

בתשעה באב אנחנו זוכרים את מה שהיה,
זוכרים כדי לא לשכוח,
מנסים לגעת בתפארת העבר ובהודו
כדי לשמור את הבסיס שעליו נוכל לבנות ולהיבנות.
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי".