ימי 'בין המצרים'... כיצד שייך להתחבר לשמחה?

הלא ימי 'בין המצרים' הם ימים של אבל, של זכרון הגלות והחורבן. הם נפרשים על פני שלשת השבועות שבין צום י''ז תמוז לבין צום תשעה באב, ובהם כל מיני הלכות המגבילות אותנו בהנהגות מסויימות – כפי שמתאים לימים שבהם נזכרים בצרות הרבות שאירעו לנו.

בימים אלו, ''לשמחה מה זו עושה''?

ופן ישאל השואל, מנין לי שיש בכלל ענין של שמחה בימים אלו, אולי באמת זה לא שייך? –אז הבה נלבן סוגיא זו, על-כל-פנים בקצרה.

כותרת המאמר, ''זוכה ורואה בשמחתה'', מוכרת לכם כסוף המשפט שאמרו חז''ל ביחס לזוכר את חורבנה של ירושלים. המשפט בשלימותו מובא בגמרא, במסכת תענית דף ל' עמוד ב'. וכך נאמר שם: ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה''.

דקדק רבי חיים מוולאזין זצ''ל, תלמידו הגדול של הגאון מווילנא, בשימוש שעשו חז''ל בלשון ההווה. ''זוכה ורואה''? וכי שייך לכתוב כך, בלשון שמשמע שהשכר הזה מגיע כבר עכשיו? מתאים אולי לכתוב בלשון עתיד, 'יזכה ויראה בשמחתה'... כהבטחה שתתממש בעתיד... כאשר יבוא משיח ויבנה בית המקדש... אבל מהו 'זוכה ורואה'?

אלא, הוא מבאר, שבעצם האבילות על חורבן ירושלים טמונה גם נחמה, בהווה. שהרי על פניו יש לנו לתמוה: נודעים הם דברי חז''ל שגזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים-עשר חודש. ואיך, א''כ, מתאבלים אנו על ירושלים לאחר קרוב לאלפיים שנה? מדוע ה'גזירה' האמורה לא חלה אף על חורבנה של עיר קדשנו?

אם שאלת חכם היא חצי תשובה, כאן בודאי השאלה כבר מדריכה אותנו לקראת הפתרון: על ''המת'' הוא שנגזרה גזירה שישכח מן הלב; על המת, ולא על החי. לכן גם מצינו שיעקב אבינו התאבל על יוסף במשך תקופה ארוכה שנמשכה כמה שנים – כי יוסף חי היה, לא עליו 'נגזרה גזירה' זו.

ירושלים נחרבה אמנם – אך לא 'מתה'! ירושלים חיה היא, מפעמת בעמקי לבנו בכל דור ודור, גם בזמן הגלות, גם לאחר החורבן. והעדות על כך – בעצם האבלות, שהרי אין אבלות על מת לאחר שנים עשר חודש (כי גזירה היא, שהוא משתכח ...).

וא''כ יש שמחה שמהולה באותו עצב שמרגישים אנו על חורבנה של ירושלים. כי עצם האבלות מראה שירושלים חיה וקיימת, ושלבנו עוד קשור אליה בעבותות עבות. אף בחלוף שנים רבות לא דעך קשר פנימי זה, המעיד כי גם לבנו – וגם ירושלים – עדיין 'חיים' הם, עדיין מרגישים, עדיין שייכים. כמו שירושלים חיה היא בקרבנו, כן גם אנחנו 'חיים' בירושלים – וזאת, למרות מגורנו בכל מקום שבעולם.

וזהו שכל המתאבל על ירושלים זוכה גם בהווה ורואה בשמחתה – רואה כי חיה וקיימת היא עיר חריבה זו, ורואה גם שלבו קשור לקדושה, והרי שעצם האבילות – אורה ושמחה טמונה בה, בעומק.
 

***

מסופר על המלך האדיר נפוליון, שנקלע פעם לבית-כנסת בליל תשעה באב. כאשר הוא ראה את אמירת הקינות, את הישיבה על הארץ, את הצער והיגון והאנחה, את מנהגי האבלות, הוא התענין לדעת 'מה קרה'.

''חורבן בית המקדש'', ענוהו, ''על זה מתאבלים''.

- ''מתי חרב מקדש זה''?

- ''לפני אלף וחמש מאות שנה''.

- ''מה? כמה? ''

- ''הוד מעלתו, אנו מתאבלים על המקדש שחרב לפני אלף וחמש מאות שנה''.

''ככה''?, תמה בלבו אותו מלך אדיר. הוא בטח ניסה, ללא הצלחה, להזכר בהנהגה דומה לזו אצל אומות העולם. להתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה?!?

ואז הוא התבטא ואמר, שעם שיכול להתאבל כך על מקדש למשך זמן כה ארוך – לעם הזה תגיע בסוף גאולה, שישוב ויבנה הבית הזה מחורבנו.

אכן, זה נכון! והרי הן הן הדברים שנאמרו, שהמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה! וספק גדול בלבי אם אותו גוי ידע עד כמה הוא כיוון במקרה זה אל האמת.