בכיותיו של האורח היו קולניות כל כך, שהן העירו את בער'ל, בעל האכסניה משנתו העמוקה. אשתו דאגה מאוד: "למה האורח שלנו ממרר בבכי באמצע הלילה?" היא שאלה, "בטח משהו קרה לו!"

בער'ל נכנס אל חדר האורחים ומצא שם יהודי פשוט, לבוש כאיכר, יחף, יושב על הרצפה, בוכה ומזיל דמעות כמים. (אדם זה היה אחת מדמויות ההוד החסידיות, שנסע בעילום שם, על מנת לבחון את המצב בעולם. ומידי חצות הליל – להוציא שבתות וחגים –היה קם לקונן על חורבן בית המקדש).

"מדוע אתה בוכה?" שאל בער'ל. "איזה אסון קרה לך?"

האורח השיב בפשטות: "אני בוכה על חורבן בית המקדש ואני מתחנן לא-לוהים, שיביא את המשיח שיחזיר אותנו לארץ הקודש."

בער'ל נרגע: "זה הכל?! אז בבקשה תבכה קצת יותר בשקט, כדי שלא להפריע לאורחים האחרים!" במלים אלה חזר בער'ל לחדרו ודיווח לאשתו על סיבת ההפרעה.

חמש דקות מאוחר יותר נשמעה נקישה על דלתו של האורח. היה זה שוב בער'ל: "אשתי רצתה לדעת, כשהמשיח יבוא להחזיר אותנו לארץ ישראל, האם הוא ירשה לנו לקחת איתנו את התרנגולים?"

האורח הופתע מהשאלה. "תרנגולים? לפי מיטב ידיעתי, לא כתוב כלום בקשר לתרנגולים. אולי תצטרכו להשאיר אותם כאן כשיגיע המשיח."

גם הפעם העביר בער'ל את המידע לרעייתו.

לא חלפו חמש דקות נוספות עד שנשמעה נקישה נוספת ובער'ל הופיע בפתח: "אשתי שואלת, אם אתה מוכן להפסיק להתפלל בבקשה שהמשיח יבוא. אנחנו מסתדרים כאן די בסדר ומעדיפים להישאר עם התרנגולים..."

בשלב זה האורח לא יכול להתאפק יותר: "מה זאת אומרת 'די בסדר'? אתה יודע כמה מסוכנת הגלות שלנו? בכל רגע עלולים הקוזקים להגיע ולקחת את התרנגולים שלך, את אשתך, את כל הכסף וגם את החיים! האם לא עדיף שנעזוב לארץ המובטחת?"

לבער'ל זה הספיק, הדברים נשמעו הגיוניים למדי, אבל עדיין הייתה מוטלת עליו "חובת הדיווח".

ואכן, כעבור חמש דקות, נקישה נוספת: "אשתי אמרה, שעדיף שתתפלל שהמשיח יבוא וייקח איתו את הקוזקים לישראל – וככה נוכל להישאר כאן עם התרנגולים!" (מהרב ישראל רייזמן).

עם נצחי

הסיפור הזה, משקף את היחס המרוחק שיש ליהודים רבים לגבי הגלות והגאולה ויש בו הסבר כלשהו, לגבי הקושי שלנו להתחבר בתשעה באב לתחושת האבל ולקריאת מגילת איכה.

ביוני 1967, כאשר הצבא הישראלי שחרר את הכותל המערבי, החיילים היהודים פרצו בבכי. הם עברו זה עתה קרב עקוב מדם, בו איבדו חללים רבים (ללא כיסוי אווירי) וזכו להיות היהודים הראשונים שנגעו בכותל, לאחר כ-20 שנות פירוד. מספרים על שניים מהחיילים, שלא הצליחו להבין על מה כולם בוכים. "כן, הכותל הוא מבנה היסטורי חשוב, אבל האם שמעתם פעם מישהו בוכה על החומה הסינית?" פתאום התחיל אחד מהם לבכות בצורה בלתי נשלטת. "על מה אתה בוכה?" שאל אותו חברו. והוא ענה: "אני בוכה על זה, שאני לא מסוגל להבין על מה כולם בוכים!"

ישנה אנקדוטה מפורסמת על נפוליאון בונפרטה, אשר צעד ברחוב בתשעה באב.

ישנה אנקדוטה מפורסמת על נפוליאון בונפרטה, שצעד ברחוב בתשעה באב ובדרך עבר ליד בית כנסת. לשמע קולות הבכי והצער הוא נכנס פנימה וביקש לברר למה כולם יושבים על הרצפה ובוכים. אמרו לו האנשים "אנחנו בוכים על בית המקדש שלנו שחרב."

"ומתי חרב בית המקדש הזה?" שאל נפוליאון.

"לפני כמעט 2,000 שנה!" ענו לו יושבי בית הכנסת.

 אמר על כך נפוליאון: "אומה שיכולה להמשיך ולהתאבל על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה, היא אומה נצחית, אשר בוודאי תזכה לבנות אותו מחדש..." האבל שלנו על העבר, הוא זה שמבטיח את קיומנו העתידי. העובדה שאנחנו מסרבים לשכוח, היא סוד קיומנו! (ע"פ דבריו של הרב יעקב ויינברג ז"ל)
 

מגילת איכה

מגילת איכה, נכתבה על ידי הנביא ירמיהו, עוד לפני התרחשות העניינים (לפי מספר דעות). בשלושה פרקים (א, ב, ד) נכתבו הפסוקים על פי סדר הא' ב', רמז לשלושת החטאים העיקריים, שגרמו לחורבן הבית הראשון. הפרק השלישי (שיש אומרים שהתווסף מאוחר יותר) מרמז על חורבן הבית השני, שנגרם מתוך שנאת חינם. פרק זה בנוי משלוש מערכות של א' ב' (א,א,א ב,ב,ב וכו'), מה שמלמד כי החטא כנגדו נכתב פרק זה, חמור כמו שלוש העברות האחרות גם יחד!

פרק ראשון ובו יסופר, על חורבן ירושלים

הנביא מתאר את הסבל, שנפל בחלקו של העם היהודי בזמן החורבן. "איכה?!" – איך זה ייתכן? ירושלים, עיר המלוכה הגאה עומדת בחורבותיה! בניה יוצאים לגלות! אויביה שמחים!

חכמינו עומדים על הקרבה בין המלים "אֵיכָה" ו"אַיֶּכָּה?". בספר בראשית, לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, אדם הסתתר מרוב בושה וא-לוהים שאל אותו "אַיֶּכָּה?" – איפה אתה אדם?! שאלתו של א-לוהים היא בעצם התשובה לתמיהתו של ירמיהו "איך זה קרה?" – העם היהודי התעלם מא-לוהים, בדיוק כפי שאדם הראשון עשה בגן עדן.

ירמיהו מצייר תמונה חיה, של אלמנה הבוכה בלילות עם דמעות על לחייה, מבלי שיימצא לה מנחם, זנוחה מכל אוהביה. כך גלתה יהודה ובניה משועבדים בין האומות ובו בזמן יושבת ציון, אבלה וחרבה ומתגעגעת לעולי הרגל הרבים, שהיו באים בשעריה. ירושלים זוכרת את החורבן המר, את התקופה הנהדרת שקדמה לכך ואת העובדה, שאף אומה לא באה לעזרתה ולהפך, האומות הזרות שעמן כרתו היהודים ברית ושעליהן סמכו, מתכחשות אליה ואף שמחות בחורבנה.

מתוך כך ששכחה את ייעודה האמיתי, היא הגיעה למצב שבו שקעה עד תהום

הנביא חושף גם את הסיבה. לירושלים היה חסר מבט הצופה קדימה, ושוקל את תוצאות ההתנוונות שלה. מתוך כך ששכחה את ייעודה האמיתי, היא הגיעה למצב שבו שקעה עד תהום ובמלותיו של הנביא: "לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים." (איכה א, ט).

ירמיהו מתאר את צבא האויב שנכנס למקדש ואת אנשי ירושלים הגוועים ברעב. לכל אלה שעברו לידה קוראת ירושלים: "הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי?!" (א, יב) – האם יש משהו שניתן להשוות למצב הזה? (סבל היהודים לאורך הדורות, ובכלל זה כמובן השואה, ניצב מעבר לכל השוואה היסטורית שהיא).

מול זיכרון התהילה הקודמת של ירושלים, לא תיתכן נחמה ובכל זאת, בסופו של דבר, אנחנו מקבלים את גזרת הא-ל. הפרק מסתיים בכך, שבעתיד יחוו גם שונאי ישראל את אותו סוף מר.

פרק שני ובו יסופר, על הסבל הנורא

במשיכות קולמוס רחבות, מצייר הנביא את מה שקרה לעם ישראל. ירושלים בוערת. הנביא מתאר ילדים מתים מרעב, מתחננים לאימותיהם לאוכל, בטרם יגוועו בחיקן. "אין פרק דומה בהיסטוריה שבו אוכל לנחם אותך!" קורא הנביא.

מהי הסיבה לסבל של עם ישראל? נביאי השקר "הרדימו" אותנו בתחושת ביטחון מדומה (היהודים לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות...).

כל האומות חולפות על פני ירושלים וסופקות כפיהן באי אמון: "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, משוש לכל הארץ?" (ב, טו). אויבי ישראל פותחים את פיהם, שורקים וחורקים שן בסיפוק – סוף סוף זכינו לראות את החורבן...!

היהודים צועקים בפני הא-ל: "ראה ה' והביטה למי עוללת כֹּה!" (ב, כ), והנביא עונה – "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא." (שם) – אל תשכחו את הנביא זכריה שנרצח על ידי יהודים, בחצר בית המקדש (ביום כיפור), על כך שהזכיר להם את חובותיהם – יש גם צד שני למטבע!

פרק שלישי ובו יסופר, על סבלו של ירמיהו

ירמיהו בוכה על כך, שעלה בגורלו לראות את העונש, שהנביאים האחרים רק הזהירו עליו.

חייו של ירמיהו מהווים משל לכאב הסבל היהודי. הוא מתאר את חייו כחשוכים, כשא-לוהים סוגר בפני תפילותיו את חלונות השמים. א-לוהים מתנהג אליו כדוב או כאריה שאורב בדרכו, הוא הופך מטרה לחיצי לעגם של אחיו היהודים, הבזים לנבואותיו. הם ממררים את חייו ושוברים את שיניו. אין לו רגע של מנוחת הנפש. אין לו עתיד ובכל זאת הוא אינו מאבד את אמונתו. ממעמקי יגונו, הוא פונה אל א-לוהיו בתפילה: "זכור עוניי ומרודי לענה וראש" (ג, כ) – זכור אותי ואת כל הסבל שעברתי!

ירמיהו מעודד. טוּבו ורחמיו של הא-ל לעולם אינם חדלים.

ופתאום: רוח של נחמה! ירמיהו מעודד. טוּבו ורחמיו של הא-ל לעולם אינם חדלים. ניסים מקיפים אותנו תמיד בחיינו. א-לוהים הוא טוב לאלה שבוטחים בו ושואפים להתקרב אליו. אסור לאדם להתייאש אף פעם ועליו להמשיך ולחכות לגאולה שבוודאי תגיע! הסבל מביא אותנו להכרה, שיש לנו בחירה חופשית ושאנחנו צריכים להצטער ולבכות על הטעויות והחטאים שעשינו – שהם בעצם, הגורם לכל הסבל. כשאנחנו עורכים חשבון נפש אישי על מעשינו ומתחרטים על טעויותינו, אנחנו מצהירים על לקיחת אחריות ואז, א-לוהים שומע לתפילותינו, נלחם את מלחמותינו ומשלם לאויבינו כגמולם על מה שעשו לנו.

פרק רביעי ובו יסופר על זוועת החורבן

פרק זה מתחיל בתיאור נוסף של חורבן ירושלים. זוהר הזהב הועם, אור המקדש הוחשך. אבני החן (היהודים) הושלכו ברחובות! ילדים יהודים יקרים, ניתנו לאויבים האכזריים. לשונותיהם דבוקות לחכיהם מרוב צמא ורעב ואין מי שייתן להם לחם. הילדים המפונקים, שהיו רגילים למטעמים, מלקטים כעת שאריות מזון בערמות האשפה. הגוף שלהם הרוס מרוב רעב, עד שלא ניתן להכירם. הפנים שלהם שחורות כפיח ועורם צפוד על עצמותיהם.

"טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (ד, ט) – טוב היה לאלה שזכו למות מהחרב ולא לגווע מתוך ייסורי הרעב. נשים רחמניות הגיעו למצב שבשלו את ילדיהן! האומות ומלכיהן לא יכלו להאמין למראה עיניהם. העיוורים נכשלים על גבי גופות ברחובות ובנפלם מתכסים בדם ההרוגים.

העם היהודי חיכה עד בוש לכוחות הסיוע (המצריים) שיבואו לעזרתו.

העם היהודי חיכה עד בוש לכוחות הסיוע (המצריים) שיבואו לעזרתו. המדרש מספר, שהמצרים אכן יצאו לדרכם, אך כשעברו ליד ים-סוף הבחינו שם בעצמות, שהזכירו להם את אבותיהם שטבעו בים וחזרו על עקבותיהם.

אויבינו היו קלים ומהירים יותר ממלאכים. הם רדפו אחרינו מההרים וארבו לנו במדבר. המלך הצדיק יאשיהו נהרג בעוונותינו.

הפרק מסתיים בנבואה על חורבן הבית השני.

פרק חמישי ובו יסופר על ציפיית הגאולה

"זכרו את א-לוהים!" – פרק אחרון זה, הוא זעקה אחת גדולה של תפילה, אמונה ותקווה. זכרו מה קרה לנו וראו את הקלון. זרים ירשו אותנו; בבתינו יושבים אחרים. אנחנו מוכרחים לשלם בכדי לשתות את מימינו ולקנות את עצי ההסקה שלנו עצמנו. מוות מרעב ... צעירים וזקנים נרצחים באכזריות. השמחה שלנו הפכה לאבל. הכתר שלנו נפל מעל ראשנו.

לקראת סוף הפרק מופיע תיאורו של הר ציון השומם, אשר שועלים מתהלכים בו – "על זה היה דוה ליבנו, על אלה חשכו עינינו." (ה, יז).

ובכל אופן, המגילה מסתיימת בתפילה נרגשת אל א-לוהים.

ובכל אופן, המגילה מסתיימת בתפילה נרגשת אל א-לוהים: "אתה ה' לעולם תשב על כסאך לדור ודור. למה לנצח תשכחנו...?" (ה, כ). ובקשה אחרונה שלנו מהא-ל: "השיבנו ה' אליך ונשובה , חדש ימינו כקדם!" (ה, כא).

מספר התלמוד (מכות כד, ב):

"פעם אחת היו עולים (החכמים) לירושלים ... כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודש הקודשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא מצחק."

שאלו החכמים את רבי עקיבא: למה אתה צוחק?

הסביר להם רבי עקיבא – עכשיו כשראינו כיצד התגשמה הנבואה ששועלים ילכו בהר ציון, אנחנו יכולים לצפות גם להתגשמותה של נבואת זכריה על בניינו מחדש של בית המקדש!

יהי רצון שנזכה לראות בבניינו במהרה בימינו!

אמן!

חזור לאתר הבית של "תשעה באב וימי בין המצָרִים"