רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תשעה באב

בית לנשמה

י״א בסיון ה׳תשס״ד י״א בסיון ה׳תשס״ד 31/05/2004 | מאת הרב אהרון לופיאנסקי

הר הבית מעורר את השתוקקותו של העם היהודי, יותר מכל דבר אחר. מדוע?

השיחות על עתידו של הר הבית, עוררו רגשות עמוקים אצל יהודים רבים ברחבי העולם.

לכמה מהם הפריע הרעיון, כי על היהדות לוותר על המקום הקדוש לה ביותר, לטובת המוסלמים (אחרי הכל, עבורם מדובר רק במקום השלישי בחשיבותו הדתית.) אצל אחרים התעוררה נקודת הקשר, עם הזיכרון ההיסטורי העמוק של היהדות. היו כאלה שאצלם התעורר כאב מהפגיעה באתר הארכיאולוגי, שמכיל בתוכו את העדויות האותנטיות ביותר של ההיסטוריה היהודית, וכמעט כל האחרים חשו התנגדות, בשל הידיעה האינטואיטיבית, כי יש משהו חשוב ומיוחד באותו המקום.

אבל ישנו צד נוסף, מטריד לא פחות. הצד המוסרי. הייתכן כי כמה אבנים עתיקות שוות מלחמה ואובדן נפשות? האם איננו סולדים מתושבי בוסניה וסרביה, אשר שלא חדלו מלשחוט זה את זה, על מקומות "היסטוריים" ו"קדושים" בני מאות שנים? אנחנו רואים אותם לכודים כעיוורים בהיסטוריה, במקום לזרום קדימה לחיי עתיד נפלאים ומנותקים מן העבר.

אפילו מבחינת ההשקפה התורנית נשמעים קולות מנוגדים: "היהדות עוסקת באנשים ולא במקומות." או, "אמונה באבנים קדושות ואדמה היא עבודה זרה. יהודים מאמינים בישות א-לוהית יציבה"... ובאמת, אם היהדות מאמינה בא-ל שאינו גשמי, בהתרחקות מִפסלים, תמונות וצלמים, מדוע אנחנו קשורים כל-כך לערמת האבנים העתיקה הזאת?

מפגש של חומר ורוח

בעת המפגש שלנו עם א-לוהים בהר סיני, ציווה עלינו בורא עולם: "ועשו לי משכן, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). המשכן (שבתוכו שכן ארון הברית), ליווה את עם ישראל במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר ובמשך תקופת התיישבותם בארץ ישראל. ואז, לפני כ-3,000 שנה, בנה דוד המלך מזבח על הר המוריה, בירושלים (מקום עקדת יצחק וחלום יעקב) ובאותה נקודה ממש, הקים בנו שלמה, את בית המקדש הראשון, בקובעו סופית את מקום משכן הא-ל.

למבנה ניתן השם "בית המקדש" – הבית הקדוש.

ההתייחסות למקדש כאל "בית", מקבל חיזוקים בכמה אופנים:

  • תכולת המקדש כללה שולחן ומנורה (כמו בכל סלון).

  • הרחבה החיצונית שמשה באותה תקופה בתפקיד של חצר – להכנת האוכל, רחצה וכדומה.

  • התלמוד (ברכות ג, א) מבטא את כאבו של א-לוהים במלים: "אוי ... שהחרבתי את ביתי..."

מהי אם כן משמעותו של "הבית" במערכת היחסים שלנו עם א-לוהים?

ננסה לדמיין לעצמנו שני בני אדם שונים ואת המעגל האישי של כל אחד מהם. כל אחד מהמעגלים העצמאיים, חותך וחופף לזה של השני, בשטח מסוים – שטח החפיפה הוא הבית. זהו השטח, אשר בו שתי ישויות נפרדות, מוצאות את המכנה המשותף שלהן. ערכה המספרי של האות בי"ת הוא 2 ומשמעותה המילולית היא בַּיִת – משום שבית מאגד יחד שני אלמנטים שונים וכולל בתוכו את המשותף ביניהם.

כך גם ביתו של הזוג הנשוי, מכיל בתוכו שני אנשים בעלי אישיות ותכונות שונות.

כך גם ביתו של הזוג הנשוי, מכיל בתוכו שני אנשים בעלי אישיות ותכונות שונות. אותן תכונות אופי, שמפריעות לבן הזוג, נשארות בחוץ ואותם אלמנטים משותפים לשניהם, נכללים ובאים לידי ביטוי בבית. ככל שחיי הנישואין מתפתחים, שני הצדדים פושטים מעליהם את ההתנהגויות המפריעות לזולתם, ולומדים כיצד ליהנות יותר משאיפותיהם ומחלומותיהם המשותפים.

איך כל זה מתקשר לא-לוהים, בן האדם ובית המקדש?

הא-ל והאדם הם הישויות המנוגדות ביותר הקיימות. א-לוהים הוא המהות הרוחנית המושלמת, נטולת כל גשמיות. האדם (לפחות באופן שטחי) מורכב מחומר גשמי, שלוקה בחסר משמעותי של רוחניות.

על מנת לפתור את בעיית הפער בין הגשמיות לרוחניות, ברא א-לוהים מקום בעולם החומר, שישמש כבית, אשר בו עם ישראל ובורא עולם יוכלו לאחד את המשותף להם – את הנשמה הא-לוהית.

זוהי משמעותו של חלום יעקב – כאשר נמלט יעקב מאחיו עשיו, הגיע אל הר המוריה ונרדם על פסגתו. בחלומו ראה סולם המשתלשל ויורד מן השמים, עד לאותה נקודה ששכב עליה, כשעל גבי הסולם עולים ויורדים מלאכים. יעקב התעורר באימה וקרא:

"מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית א-לוהים וזה שער השמים" (בראשית כח, יז)

המלבי"ם, ממפרשי התורה במאה ה-19, מתייחס לפסוק זה:

"ומזה ידע שהסולם רומז גם למקום המקדש. כמו שאומרים חז"ל במדרש... המקום שבו נושקים הארץ והשמים, שהוא המקדש שהוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה... ע"י מלאכי ה' ושלוחיו... שהם עולים תחילה ע"י מעשה העבודה בבית הנבחר, ומורידים אח"כ השפע למטה."

כלומר, בבית המקדש קיימת נקודת מפגש, המעלה את האדם כלפי מעלה ומורידה כביכול את א-לוהים לעברו.

10 נסים קבועים

כיצד באה לידי ביטוי נוכחותו של הא-ל במקדש?

המשנה (אבות ה, ה) מציינת, שהיו 10 נסים קבועים במקדש: "...לא הסריח בשר הקודש, מעולם לא נראה זבוב בבית המטבחיים... לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה... וכו'" הרמב"ם מציין, כי בדרך כלל נסים אינם אמורים להימשך לאורך זמן. אבל כאן מדובר בניסים קבועים ומתמשכים.

מלבד שרשרת הנסים, משהו במספרם מושך את מבטנו. הספרה 10, כפי שהיא משמשת בקונטקסט היהודי, מסמלת שלמות של מערכת, בדומה לאופן שבה משמשת הספרה 10 כיחידה כוללת של המספר השלם.

ובאמת, המשנה מונה את עשרת הנסים שהתרחשו בבית המקדש, יחד עם 10 'המאמרות', שבהם נברא העולם. בדיוק כפי שהעולם מכיל 10 ביטויים של בורא עולם, כך התרחשו במקדש 10 נסים שיוצרים יחד עולם מלא.

במלים אחרות, המקדש הוא "העולם המקביל" לעולמנו – גשמי בשורשו, אבל מזוקק יותר וא-לוהי יותר. זהו עולם של בשר, אבל בשר שאינו מתקלקל ומעלה צחנה. זהו עולם של גשם ורטיבות, אבל כזו שאינה מכבה את אש המזבח, ועל מנת להמחיש זאת בצורה הטובה ביותר, הרי זה כאילו עבר א-לוהים "לגור" ב"בית" זה.

האדם, מן הצד השני, מוכרח לרומם את עצמו על מנת להיכנס לבית המקדש.

האדם, מן הצד השני, מוכרח לרומם את עצמו על מנת להיכנס לבית המקדש. הוא חייב להקדיש את עצמו לשרות הא-ל, ממש כפי שעשו הכוהנים. יחד עם זאת, אם איננו כהן, הוא מחויב לפחות להתעלות באופן זמני, ברמתו הרוחנית. התעלות שכזו הושגה בחגים, כשעולי הרגל טיהרו את עצמם בעת הקרבת הקורבנות. כך, האדם נכנס אל בית המקדש הא-לוהי, לאחר שהוא מעלה וחושף מתוכו את הניצוץ השמימי – הנשמה הא-לוהית.

בית המקדש הוא המקום, שהאדם והא-ל מאחדים את הנקודות המשותפות להם, המקום בו יכולים השניים לבטא את אחדותם – ולו אף לרגע קט.

זהו הזיכרון הקולקטיבי שלנו לגבי המקום הנפלא הזה ואנו מחכים בכמיהה ליום, בו יהיו א-לוהים והאדם מוכנים לחזור לאיחודם המחודש.

שרידים "נושמים"

כשמסתכלים על האבנים והשרידים מנקודת מבט זו, נוכחים לדעת, כי ערכם אינו "היסטורי" גרידא. אין לאבנים הללו אמנם שום כוח מאגי, אבל הן מזכירות לנו את הזמנים, בהם המקום הזה הביא לידי מימוש, את הטוב והיפה ביותר מן האדם ואת המובן והברור ביותר מן הא-לוהים.

הר הבית נמצא הרבה מעבר לפוליטיקה של ימין ושמאל. זהו המקום, אשר באופן קבוע ומוחשי היה הא-ל קרוב ביותר להתגלות בפני האנושות. זהו גם המקום, אשר בו האדם הצליח להגיע לפסגת הפוטנציאל, וכששני אלה מתרחשים בו זמנית, "השמיים נושקים לאדמה" – והאדם ובוראו כאילו מתחברים ומתאחדים.

תמצית היהדות היא, היותנו אומה הקשורה לבורא עולם ומקיימת את כללי המוסר הא-לוהי, תוך שאיפה תמידית להתחבר אליו.

כאשר אנו מתפללים שלוש פעמים ביום, אנו פונים לעבר אותו מקום ויודעים, שזהו ציר הרוחניות של כדור הארץ.

מסיבות הידועות רק לו, בחר א-לוהים בפיסת קרקע זעירה זו למקום, אשר בו יחשוף את המרב האפשרי מא-לוהותו וירומם את האדם לנקודת השיא הרוחנית. כאשר אנו מתפללים שלוש פעמים ביום, אנו פונים לעבר אותו מקום ויודעים, שזהו ציר הרוחניות של כדור הארץ.

אנחנו לא עוסקים בהיסטוריה רגילה ובהעלאת זיכרונות. אנחנו עוסקים במתנה החשובה לנו ביותר ובתחושת התקווה העמוקה המפעמת בנו, לגבי העתיד. זהו ליבנו – המקום החשוב לנו ביותר, תמצית נשמת האומה.

כאשר אנחנו נזכרים בהדרו וכוחו הרוחני של הר הבית בעבר, מתעוררות בנו כמיהה ושאיפה להתעלות אישית. אנו מתפללים ומייחלים, שיגיע היום בו נשוב "הביתה", היום בו יחליט א-לוהים לבנות את ביתו מחדש ו"לשכון בתוכנו".

חזור לאתר הבית של "תשעה באב וימי בין המצָרִים"

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן