י"ז בתמוז, הוא יום צום, שנקבע לזכר נפילתה של ירושלים, נפילה שהובילה לחורבנו של בית המקדש. ביום זה נפרצו חומותיה של ירושלים, על ידי חילות האויב שנכנסו לתוכה. י"ז בתמוז הוא היום שפותח את "שלושת השבועות" – תקופת האבל הלאומי, שמגיעה לשיאה ביום תשעה באב.

תענית י"ז בתמוז, היא הראשונה מבין ארבע התעניות, שמוזכרות על ידי הנביאים. מטרת הצום היא לעורר את תחושת האובדן על חורבן בית המקדש – ועל הגלות שבאה בעקבותיו.

בכוחם של הצער והאבל על האירועים הטראגיים הללו, לסייע לנו להתעלות ולהתגבר על הטעויות והחסרים הרוחניים, שהביאו עלינו מלכתחילה את אותם אסונות. וכך, באמצעות תהליך התשובה (בחינה עצמית והחלטה להשתפר), אנחנו מקבלים את הכוח להפוך את העצב לשמחה. בהתייחס לכך מבטיח התלמוד, שלאחר גאולתו העתידית של עם ישראל ובניינו המחודש של בית המקדש, יהפכו ימי צום אלה לימי חג ושמחה.

כמו שמתנבא הנביא זכריה:

"צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים..." (זכריה ח, יט).

מה קרה בי"ז בתמוז?

חמישה אסונות גדולים התרחשו בהיסטוריה היהודית בימי י"ז בתמוז:

  1. משה שבר את לוחות הברית הראשונים בהר סיני, כתגובה לחטא העגל.

  2. פסקה הקרבת 'קרבן התמיד' בבית המקדש הראשון, כאשר לא נמצאו עוד בהמות לקרבן.

  3. חומות ירושלים נפרצו, מה שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לסה"נ).

  4. לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה – אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.

  5. צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש – ביטוי מחוצף של חילול השם וקודשיו.

בתחילה היה הצום מתקיים ביום התשיעי בתמוז, שהוא היום בו נפלה ירושלים בימי הבית הראשון (בשנת 586 לפנה"ס). אולם, לאחר שהיא נכבשה שוב בי"ז בתמוז – כיבוש שהוביל לחורבנו של בית המקדש השני – החליטו חכמינו ז"ל לייחד צום אחד עבור כל אותם אסונות שאירעו בתאריך זה.

מודל פולני של בית המקדש השלישי
חורבן ירושלים (ציור: פרנצ'סקו הייז. ויקיפדיה)

כיצד מקיימים את צום י"ז בתמוז?

  1. אין לאכול או לשתות מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים.

  2. נשים הרות ומיניקות – ואנשים שעשויים להיפגע בריאותית – פטורים מהצום.

  3. אם י"ז בתמוז חל בשבת, דוחים את הצום ליום ראשון.

  4. רחיצה, סיכה בשמן ונעילת מנעלי עור – מותרות כולן (בניגוד לתשעה באב ויום כיפור).

  5. החזן מוסיף את ברכת "עננו" בתפילת העמידה בשחרית ובמנחה. היחיד מוסיף את הבקשה רק בתפילת המנחה (ובחלק מהעדות גם בשחרית).

  6. אומרים "סליחות" ו"אבינו מלכנו".

  7. אומרים י"ג מידות" (שמות לב, יא), הן בתפילת השחרית והן בתפילת המנחה.

  8. הפסוקים מישעיה (נה, ו – נו, ח), העוסקים בחידוש עבודת בית המקדש, נקראים כהפטרה לתפילת המנחה.

*תודות לרב משה לזרוס.

חזור לאתר הבית של "תשעה באב וימי בין המצָרִים"