רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תשעה באב

מנחם אוהב את הכותל אהבת נפש

כ״ח באייר ה׳תשע״ב כ״ח באייר ה׳תשע״ב 20/05/2012 | מאת טלי סלע

מסביבי אנשים רבים בוכים, אולי על צרתם שלהם, אולי מבקשים הם על אחרים... ואולי הם זכו, כמוני היום, להתאבל על ירושלים באמת.

'מנחם, אתה כל-כך חסר לי', חשבתי כשעליתי על האוטובוס לכיוון הכותל. כל-כך מוזר לי לעלות על קו 1 בלי להעלות את כיסא הגלגלים. בלי לעזור לו בעדינות לעבור אל מושב האוטובוס, ולקפל את כיסא הגלגלים לצידו. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל כמעט אף פעם בכל שמונה-עשרה שנותיי לא נסעתי באוטובוס לכותל בלעדיו. כולנו ידענו, שמנחם אוהב את הכותל המערבי אהבת נפש. מנחם חלם על ירושלים, בכה על ירושלים והתפלל על ירושלים.

נולדתי חמישה חודשים לפניו, ועוד לפני שישבנו זה לצד זה בבית-הספר היינו חברים טובים. בתחילה ראיתי בו 'אח' קטן, הרגשתי צורך להגן ולעזור. אבל בשלב מוקדם מאוד הוא הפך להיות לחבר טוב, חבר כזה שלו הייתי יכול לבחור את חבריי מחדש, הייתי בוחר בו ראשון. להגן עליו לא היה צורך. הילדים אהבו אותו, אולי דווקא בגלל נכותו. הוא לא פגע באיש מכיוון שטעם יותר מפעם את טעם העלבון, והיה האוזן הקשבת של כולם מכיוון שבורך ביכולת להקשיב, ולא מיהר לרוץ לשום מקום. כשאנחנו שיחקנו והתחרינו בינינו בחצר, הוא ישב שם בצל ובידיו ספר על ירושלים. תמיד על ירושלים. אינני יודע מהיכן השיג ספרים רבים כל כך על ירושלים, ייתכן שקרא אותם ספרים פעמים רבות. אינני יודע גם אם הספרים הם אלו שהכניסו בליבו את האהבה היוקדת לעיר הקודש, או אולי היתה זאת האהבה שמשכה אותו אל הספרים. את האש הבוערת בו באהבת ירושלים לא הבנתי באמת, אבל זה היה מנחם, וכך קיבלנו אותו כולנו.

את הדרך אל הכותל המערבי עשינו יחד פעמים רבות. כולנו זכרנו להציע למנחם להצטרף כשתכננו לנסוע להתפלל. כשנעדר משיעורים רבים בגלל פיזיותרפיה וביקורים אצל רופאים, כולנו דאגנו לו להשלמת החומר. כשעבר ניתוח, כולנו הגענו לבקרו. כשתוכנן מבחן קשה במיוחד, כולנו התנדבנו לעזור לו בלימוד. היינו מוכנים לעשות הכל כדי שיוקל לו, הכל למענו. אבל כשנסענו איתו לכותל לא היה זה רק למענו, היה זה בעיקר למעננו.

קו 1 מתגלגל עכשיו ברחובות בעלי שמות ערביים. הנוסעים מתכווצים על המושב כשעיניים מלאות שנאה מביטות בנו מבחוץ בבוז. ואני נזכר במנחם. המראה הזה היה שובר אותו בכל פעם מחדש. "כל כך קרוב למקום המקדש, כל כך קרוב לשכינה, שועלים הילכו בו", היה אומר לי בעיניים לחות, בצער שיש בו רק אמת.
 

***

אני יורד במהירות במדרגות האוטובוס, חושב על הפעם האחרונה שעשיתי את הפעולה הזאת עם מנחם.

כשנפגשנו בשכונה, לקראת החופש האחרון, פניו היו מהורהרות. "קרה משהו?" שאלתי. "בוא נזוז רגע הצידה", ביקש ממני והניח את ידיו בצדדים, מסמן לי לתפוס את הידיות במשענת ולהסיע אותו משם למקום בו נוכל לדבר בשקט. כשהתיישבנו על גדר אבן צדדית, הבטתי בו במבט שואל. "יש פרופסור בבית חולים אחד בבוסטון, שחושב שיש סיכוי למקרה כמו שלי. הוא מומחה לשיתוק גפיים מולד, וכבר הרבה זמן מדברים אצלנו על אפשרות לקבוע אצלו תור". הוא לא היה צריך להוסיף דבר, הבנתי את ההמשך בעצמי.

"מדובר בטיפול ממושך. אבל איך אמא שלי אומרת? אם הוא השליח שיעזור לי ללכת, שנה היא כימים אחדים בעינינו".

"אז עכשיו התקשרו לומר לך שאתם נוסעים", אמרתי, בלי לצייר סימן שאלה בסוף המשפט. "זה אמור להימשך שנה לפחות", הסביר לי, "מדובר בטיפול ממושך. אבל איך אמא שלי אומרת? אם הוא השליח שיעזור לי ללכת, שנה היא כימים אחדים בעינינו".

שבוע מאוחר יותר כבר היו כל המזוודות בביתו מוכנות. הטיסה תצא לפנות בוקר, והוא בא להיפרד.

"נדבר בדרך לשם", אמר. לשנינו לא היה ספק מה יהיה המקום האחרון שאליו ייסע מנחם לפני שיטוס. כל הדרך שתק הוא ושתקתי גם אני. כאבתי את הפרידה ממנו. הוא היה לי אח וחבר, הדברים שלמדתי ממנו והחוויות שעברתי איתו הפכו אותו לחלק בלתי נפרד ממני. הבטתי בו אז. בחור טהור עיניים, פאותיו מסודרות מאחורי אוזניו, ידו אוחזת מתוך הרגל בכיסא הגלגלים, וליבו בוער באש ירושלים.

"אתה יודע כמה קשה לי להיפרד ממך ומשאר החברים והמשפחה", אמר לי כשהורדתי אותו במדרגות האוטובוס, "אבל אין לי דרך להסביר לך כמה קשה לי להיפרד מהמקום הזה, מהעיר הזאת. שנה שלמה רחוק מכאן", נאנח והוסיף "שרק יהיה לטובה".

שרק יהיה לטובה.

את הדרך הרגלית לכותל וממנו שוב עשינו בשתיקה.

"זהו", אמרתי ליד דלת ביתו לפני שהבטתי בו בפעם האחרונה. התיישבתי על מדרגה, רציתי להיות בגובה העיניים שלו. "זהו", אמר גם הוא, ואצל שנינו התכדרר גוש גדול בגרון, מאיים לפרוץ מהעיניים, כשלחצנו ידיים בלחיצה איתנה.

"תכתוב לי מיד כשתגיע, שאדע את הכתובת שלך שם?", שאלתי בלחישה. "בוודאי. ואתה תכתוב לי ותספר לי מה קורה איתך ועם החבר'ה?", השיב באותו טון, בשאלה שלא צריכה מענה.

"יש לי בקשה אחת", אמר אל תוך השתיקה. "בפעמים הבאות, כשתלך לכותל המערבי, תיקח אותי איתך בליבך ובהרגשתך".

שוב שתקנו. הרגשתי שאני רוצה לחבק אותו לפני שאלך, אבל התביישתי במחשבה.

"יש לי בקשה אחת", אמר אל תוך השתיקה. "בפעמים הבאות, כשתלך לכותל המערבי, תיקח אותי איתך בליבך ובהרגשתך. אולי הידיעה הזאת תצליח להקל עליי כשאני אהיה במערב וליבי במזרח".

"אני רוצה לתת לך מתנה", עניתי לו כאילו מעניין אחר. מכיסי הוצאתי אבן קטנה, עדיין מלוכלכת בעפר ועשב יבש. "זה בשבילך, קח אותה איתך", הגשתי לו את האבן. "הרמתי אותה עכשיו מקצה רחבת הכותל. האבן הזאת מסתכלת על מקום המקדש מאז שנבראה, היא צופה על הכותל יום יום, שעה שעה, ואני בטוח שגם היא כמוך מתפללת לישועה כל היום. והאבן הזאת, בעזרת ה', תזכה לראות בבניינה, כמוך, מנחם. כמוך".

מנחם החזיק את האבן בידו, התבונן בה, ובעיניו דמעות והודיה.

כבר לא התביישתי. חיבקתי את כתפיו ונפרדתי ממנו כך.
 

***

הגעתי. עצרתי בתחילת הרחבה, נותן לעצמי לנשום אל תוכי את המראה של שריד המקדש הזה, הכותל המסמל יותר מהכל את החורבן ואת התקווה. עוקב במבטי במעלה אבניו, עד המקום בו הן נושקות לשמים. בית מקדש של מעלה כנגד בית מקדש של מטה.

ואני, עומד כך מול הכותל. חמש אצבעות יד ימין על אבניו, וכף היד עצמה מעט באוויר. מנסה להיתפס בקדושה, למשש את הצער. בראשי קולות חיילים, צעקות ורעש. עיניי עצומות ואני רואה בהן את הלהבות עולות מן החומה, עולות מן החורבן, מאנשי ירושלים שראו בתפארתה ורואים בשברונה. להבות מלחכות ושורפות בה כל חלקה טובה. והיא אבלה מכל בניה, חרבה ממעונותיה ובזויה מכבודה.

אני עומד כך מול הכותל, והחום שיוקד בי הוא לא חוּמהּ של השמש הקופחת של תחילת אב, אלא להט האש השורפת, להט האש המכלה עצים ואבנים. את העצים והאבנים היקרים ביותר בעולם, בית חיינו. וליבי כאילו נכווה באש יחד איתם. אני בוש בעצמי לרגע. איך אני יכול להצטער על חוויה שהחמצתי, לחשוש ולהגות במבחני הכניסה ללימודי ההמשך, להתפלל על עצמי ועל הצלחתי, כשהאש עוד בוערת. האש הזאת שעוד תבער עד אשר כל יהודי יישא אותה בליבו, עד אשר מי שבאש הציתהּ ובאש עתיד לבנותהּ יאמר לה די.

צדקת ממני, מנחם. מעולם לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך, להבין מה אתה באמת מרגיש כשאתה יושב כאן, מלטף את האבנים, והצער מתגבש לדמעות בעיניך.

אני זוכר לפני שנתיים או יותר, כל הדרך חזור מכאן עוד היו עיניך דומעות. ואני ניסיתי לנחם. "א-לוהים יקבל את תפילתך, מנחם. אני בטוח שרגליך יתרפאו, שיימצא פתרון לבעיה שלך". רגליים? יתרפאו? הבטת בי אז במבט משתאה. "אני לא מסוגל להתפלל על עצמי כשאני מגיע לכאן", אמרת לי אז, כאילו זה מובן מאליו ולא דורש הסברים. ואני לא יספתי לשאול.

ועכשיו אני עומד כאן, בלי מנחם, בלי להגניב מידי פעם מבט לעברו ולהשתאות מול גודל צערו. אני עומד כאן וליבי פועם בצער, בגעגוע שמעולם לא הרגשתי, שלא זכיתי להרגיש. היה לנו בית מקדש, והשכינה שרתה בו-בתוכנו. והוא איננו עוד. פתאום, כשאני חושב באמת על המשמעות של החורבן, אני לא מסוגל להתפלל על עצמי כשאני עומד כאן, ואינני זקוק להסברים.

מסביבי אנשים רבים בוכים. אולי בוכים הם על צרתם שלהם, אולי מבקשים על אחרים. ואולי זכו הם, כמוני היום, לראות את האש, לחוש את להבותיה ולהתאבל על ירושלים באמת.

והם גם יזכו ויראו את האש אשר עתידה לבנותה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן