עבודה זרה, על פניה, נראית מגוחכת לחלוטין.

האם באמת נראה סביר שלפסל מעץ או אבן יהיו כוחות ממשיים כלשהם? ובכל זאת, התורה מלאה באזהרות נגד עבודה זרה, ומונה רשימה של תוצאות שיבואו על אנשים או קהילות שיחטאו.

כיצד ניתן להבין זאת?

ידוע שבתקופה מסוימת הדחף לעבוד עבודה זרה היה חזק כמו כל תאווה גופנית אחרת שהשתולל בתוכנו; והיינו צריכים לדכא אותו או לנתב אותו לכיוונים ראויים.

על פי התלמוד, חכמינו ז"ל התחננו מהאל שיסלק מהטבע שלנו את התאווה לעבודה זרה. ואלוהים נענה לבקשתם. העבודה הזרה הפסיקה להיות דחף גופני. התאווה הזאת נעלמה. אולם שילמנו על כך מחיר.

הצד השני של מטבע התאווה לעבודה זרה הוא ההשתוקקות העזה לקשר עם אלוקים. זאת הייתה הדרך הראויה לנתב את הדחף.

ועתה, שניהם נעלמו – גם התשוקה העזה והכובשת לעבוד עבודה זרה, אבל גם התשוקה העזה והכובשת להתחבר לאלוקים.

כן, אנחנו רוצים שיהיה לנו קשר עם אלוקים. כן, אנחנו יודעים שזה טוב. כן, יודעים שזה מנחם וראוי ונכון. אבל האם אנחנו כמהים ומשתוקקים לזה?

תשעה באב נותן לנו הזדמנות להבין ולהרגיש מה אבד לנו. הוא נותן לנו הצצה כיצד יכולים להיראות חיים בהם העולם כולו כמה לרוחניות, לאור, לטוב אינסופי. והוא נותן לנו חזון לעתיד.

הוא מאפשר לנו לחדש את הדחף העז הזה לצמוח ולדבוק בבורא. אולם זאת כבר לא מתנה. אנו צריכים לעמול כדי להשיג אותה - קשה.

תשעה באב מאפשר לנו להתניע את התהליך הזה. כשאנו מתרכזים במה שאבד לנו, וכמה קשה לנו בלעדי זה, ניתן גם לראות מה היה יכול להיות – ובכך להתחבר לכמיהה להביא את העולם החדש הזה לידי קיום.

תשעה באב הוא יום של אבל, אולם הוא גם זמן לתקווה. המקדש ייבנה. אנחנו רק צריכים לתעל את הדחפים שלנו כך שנרצה את זה באמת.