רגע לפני תשעה באב, כשאנחנו מסתכלות על שלושת השבועות האלה שגבו מחיר דמים כזה יקר, וכל כך הרבה בנים טהורים, וכל כך הרבה הורים טהורים ואחים טהורים ובנות זוג טהורות, המחשבה שמיד עולה לראש היא – לא מגיע לשום אמא לחווֹת כזה כאב. להישַׁכֵל מבן שהיא קיוותה לו והרתה אותו וטיפלה בו וגידלה אותו. אין אמא שראויה לכאב כזה. אין אבא שראוי לכאב הזה.

ובכל זאת, הקב"ה שם את זה מול עינינו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, שישה שבועות ברציפות. שלושה שבועות של החיפוש אחר החטופים והתפילות עבורם ופניהן המיוסרות של אימהותיהם ועוד שלושה שבועות של דיוקנאות הולכים ומתרבים.

ומלבד "אין אמא ואבא שראויים לכאב הזה", צריך להוסיף גם את המשפט הכל כך נכון: האמת היא גם שאין אמא שראויה דיה לילד. כי ילד הוא מתנת-החינם הכי ענקית שיכול בורא עולם לתת לאישה ולאיש.

אין לי מושג בפרשנויות לגבי מה שעושה הקב"ה. אני לא יכולה לפרשן אסונות. אבל אם אני בכל זאת רוצה ללמוד משהו מהשיעור הכל-כך לא מובן הזה, הרי שהוא באמת הזכות הענקית והגדולה והאדירה לגדל בנים ובנות בארץ הזאת. זו מתנה לחלוטין לא מובנת מאליה.

אני שבה ומספרת שבהלוויה של הבן שלי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אמר לי איש החברה קדישא: "גברת מזרחי, עכשיו את צריכה לומר 'ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך'". ועלה בי גל עצום של כעס. לא הרגשתי הזדהות עם משפט צידוק הדין הזה. כל שהרגשתי היה "ה' לקח, ה' לקח". וזהו".

בשבעה של בני קראתי את המשפט המדהים שאומר ה"בן איש חי", רבי יוסף חיים זצ"ל: למה כשבן אדם מת אומרים, כאיוב בשעתו, "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א' כ"א)? והוא מסביר כמה עיוורים הם בני האדם, שמבינים עד כמה ה' נתן רק אחרי שהוא לקח. או, במילים שלו, אנחנו רואים רק מהשחור של העין, ולא מהלבן.

איך פתאום מעריכים אמא אחרי שהיא כבר לא כאן, כשבחייה היתה לך כל כך הרבה ביקורת עליה. איך פתאום מעריכים בן זוג אחרי שהוא יוצא למילואים. ושישוב לשלום. איך המשפט שחזר ונִשנה בשִׁבעות שנכחתי בהן היה "לא הערכתי אותו מספיק" או, לחילופין, "לא ביטאתי באוזניו עד כמה הערכתי אותו".

המדרש מספר שכאשר יוצא עם ישראל לגלות, ירמיהו הנביא צועד לצד הגוֹלים בדרכם לבבל. הוא בעצם משמש במעין תפקיד זק"א – אוסף גופות ואברים של גולים שמתים במהלך המסע הקשה. באיזושהי נקודה בדרך הוא נאלץ לומר להם "אני נפרד מכם עכשיו. אני לא הולך אתכם לגלות אלא חוזר לירושלים". והם מתחילים לבכות כזה בכי: "אל תעזוב אותנו עכשיו, ירמיהו".

והוא אומר להם משפט משונה: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שאם בכיתם בכיה אחת עד שהייתם בציון – לא גַּליתם".

מה הוא רוצה? וכי אפשר היה לבכות בכייה כזו כשהיינו בציון? בית המקדש עמד על תילו, חיִינו איש תחת גפנו ותחת תאנתו – איך רצית שנבכה שם בכייה כזו?

וירמיהו הנביא מלמד בכי נוסף של תשעה באב, בכי חדש: הבכי על מה שיש – שיישאר! שיוּערך! שיוּארך!

בתשעה באב פשוט צריך לשבת על הרצפה ולבכות את חוסר הרגש – לא לגבי מה שהיה ומובן שאפשר לשכוח, כי זה היה מזמן. אלא על מה שיש כעת, על מה שיש עכשיו! למה את לא בוכה מדי יום שיישאר לך? על כל אלה, שמור נא לי א-לי הטוב!

שמור לי על הילדים היקרים האלה,
על האיש היקר שלי,
על המשפחה היקרה שלי,
על הבריאות,
על הארץ הטובה,
על האמונה,
על העם הנפלא שאנחנו.
צריך למרר בבכי, שיישאר כל הטוב הזה.
וזה הרבה יותר נכון מאשר בכי על חורבן ועל מה שהיה ואיננו.

הבכי של תשעה באב הוא בכי מופלא, בכי אחר. בחטא המרגלים במדבר, כשבוכים בני ישראל, על חורבן חלומם הם בוכים. ואל תזלזלו. העונש שלהם נורא וכעסו של הקב"ה נורא, אבל חלום שלהם נחרב, מפני שהארץ המובטחת, שהם חולמים עליה אחרי מאתים ועשר שנות עבדוּת, מצטיירת פתאום באוזניהם כאוכלת יושביה, כמקברת מתיה. יש בה פירות ענקיים, ערים בְּצוּרות וילידי ענק. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים (במדבר ל"ג י"ג), הם אומרים. הארץ "גדולה עלינו" בכל המובנים. החלום שלהם נשבר – מה, לא לבכות? וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (במדבר י"ד א').

אמר להם הקדוש ברוך הוא: "אתם בכיתם בכייה של חינם - ואני קובע לכם בכייה לדורות" (רש"י שם בשם הגמרא בתענית כ"ט). לעומת הבכי של "זה גדול עלי", יש בכי הרבה יותר נכון. אני רוצה בכייה לדורות – בכייה קדימה! על הדורות הבאים שלכם!"

אל תבכו על מה שה' לקח. בְּכוּ על מה שה' נתן, שנדע להעריך אותו.

אל תבכו על מה שה' לקח. בְּכוּ על מה שה' נתן, שנדע להעריך אותו. שנדע לגדל אותו על אף שהוא גדול עלינו לפעמים. על אף ש"ילידי הענק" – הילדים שלנו – מאיימים עלינו כל כך. מייאשים אותנו כל כך.

הבכי לדורות הוא התיקון לבכי המרגלים. זה "בכי המְגַלים", שמגלים מה יש להם. כמה גדול מה שיש להם. אֵילו פירות מופלאים.

ואני חושבת שכל המקרים הנוראיים האלה, החל מהחטיפה וכלה עכשיו במלחמת "צוק איתן", מעוררים בנו את הבכי הנכון. לראות ולהשתאות. איזו זכות הם הפירות המופלאים של הארץ הזו! אילו פירות!

קצת השתלחנו בילדים, בואכה החופש הגדול. הרשינו לעצמנו לומר כל מיני משפטי מיאוס לגבי הילדים. התייחסנו אליהם כעול: "אויש, מה עושים איתם?" וצריך להבין ש-הם החופש הגדול, החופש מכל מועקות החיים וטרדותיהם. הם כזה שכר, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן (תהילים קכ"ז ג'). כזו מתנה. על מתנה לא בוכים. זה שיעור חשוב.

אני קובע לכם בכיה לדורות, אומר ה'. השנה, בט' באב - בכו אותה!

נלקח ברשות מאתר: "פרשה ואשה" של שיעורי הרבנית ימימה מזרחי