בשבוע האחרון הרגשתי בחסרונך יותר מכל,
אבל הלב שלי אמר לי שלא תאכזב.
למרות הייאוש המנקר עשיתי השתדלות ונסעתי לכותל.
הבטתי בחומה המדהימה,
והיא הייתה עטופה באור מיוחד.

הרגשתי אותך קרוב מתמיד.
ניגשתי לאבנים כאשר אני עוצמת עיניים,
נושקת ומדמיינת את העבודה במקדש.

הצלחתי ממש לראות זאת בדמיוני.
פתחתי את עיניי ופרץ של דמעות הציף אותי.
לא, לא בכיתי הפעם על פרנסה,
זוגיות או שאצליח לטוס ולכבוש את הוליווד.

בכיתי על שאינך איתי ברגעים האלו,
שאין לי מנהיג להיאחז בו ולשמוע תורת אמת,
כי כולם נלקחים ונופלים לצידנו כמו אבני דומינו.

ספרתי את השעות האחרונות לצום וקיוויתי שתגיע.
השעה מתקרבת לחצות,
האבל כבר רשמי,
כנראה גם השנה החלטת להתמהמה.

אבל אני לא מתייאשת אני יודעת שבקרוב תבוא,
אולי אפילו תפתיע במהלך הצום ותגיע.
רק בבקשה, כשתבוא אל תשכח להעיר את אבא שלי,
לא ראיתי אותו כבר עשר שנים ואני מתגעגעת.

כן משיח, גם השנה התמהמת,
אין לי מושג למה.
הכנתי שמלה לכבודך
ולגלגתי שהרב בבית הכנסת אתמול דיבר על "הקינות",
באמרי – איזה קינות, המשיח יבוא, אני באמת מאמינה.

אבל מה נסגר איתך? למי אתה עוד מחכה?
הדור שלנו מבולבל אין לנו מנהיג.
הרי בורא עולם יקר שלי, אתה יכול לשנות ברגע
את כל מה שאומרים, מלחמת גוג ומגוג וכו'.

מה זה בשבילך לשלוח אותו עכשיו,
למה להתמהמה, למה?
אולי אני לא מספיק צדיקה לקרוע את השמיים בתפילתי,
אבל עשה למען אותם תמימים.
כמו אותה אישה מבוגרת שפגשתי בקבר רחל,
והיא זעקה ופשוט בכתה מכל הלב על עם ישראל.

אז תעשה למענה,
ולמען העובר שבי, שכשיולד בע"ה זה יהיה לעולם טוב יותר.
חושה ושלח משיח,
אבינו אתה, אין לנו אלא אתה!