לא קל לצום. רוב האנשים היו שמחים לקבל המבורגר עסיסי או גלידה איכותית, אבל מי רוצה לצום? לכן, התעוררה בי השאלה – מדוע אנחנו מצווים לצום? אלמלא הייתה טמונה בצום אפשרות מיוחדת להתעלות רוחנית, הוא ודאי לא היה חלק מהחיים היהודיים.

לא מזמן קראתי את ספרו של הרב דוד אהרון. הפרק העוסק במושג הקבלי "צמצום", היה בשבילי חידוש שפתח לי צוהר חדש להבנת כוחו של הצום. וכך הוא כותב שם:

הקבלה מלמדת שלפני בריאת העולם היה רק אור האינסוף האלוקי... אולם א–לוהים צמצם והסיג את אורו האינסופי, 'סילק' את עצמו ממרכזו, ויצר בתוכו מקום לבריאת הכלים [הכוונה בכלים היא זמן, מקום, חומר, אתם ואני]. אחר כך א–לוהים הקרין לתוך הכלים קרן צרה מאורו האינסופי. תהליך זה של יצירת חלל והחדרת שכינת האינסוף בכל רגע, בכל מקום ובכל אחד, היא התעלומה והנס של הצמצום.

גם אנחנו צריכים לבצע את הפעולה השמימית הזאת בעבודה הרוחנית שלנו. ראשית עלינו לסלק כל דבר מהדרך, להיפטר מרעשי הרקע, ואז לכלול את הרגע הזה ואת המקום הזה.

הרגשתי שהרעיון הזה מדבר אליי. כשא–לוהים צמצם את עצמו כדי למקד את אורו בצורה שנהיה מסוגלים לקבל ולהכיל, הוא ביטא בכך אהבה מוחלטת. א–לוהים הוא הכל, אולם לא היינו יכולים ליהנות מגדולתו אם היא הייתה נשארת במלוא עוצמתה.

לא משנה אם אני מורה או חברה טובה, לא משנה כמה מוכשרת או יעילה אהיה – בכל מקרה בתי לא תוכל לתקשר עם הסך הכולל שלי. רק אם אצמצם את עצמי, אפנה מקום בלבי ואמקד את אהבתי, את הטוב שבי ומעלותיי השונות, היא תהיה מסוגלת לקבל את כולי. אף אחד מהדברים שאני עושה למען העולם כולו, אינו יכול להתפרש באותה עוצמה כביטוי של אהבתי אותה.

זה האתגר האמיתי בהורות בפרט, ובכל מערכות היחסים בכלל. משהו בתוכנו מסרב לעצור - אנחנו רוצים ליצור ולהתקדם הלאה. עלינו להשקיע אנרגיה רבה מאוד כדי לעצור את עצמנו ולהתחייב לרגע ההווה.

אבל כאן בדיוק האנרגיה הנחוצה נמצאת – דווקא בצמצום. צמצום לשם התרחבות.

לשבת על הרצפה

וכאן אני חוזרת לנושא הצום. המילים צום וצמצום בנויות מאותיות זהות. כשאנחנו צמים, הדבר האחרון שאנו מרגישים זה "התרחבות". אנחנו רעבים וחסרי מנוחה, ובקושי מסוגלים לחשוב אפילו על תוכניות מעבר לרגע הבא. הצום מצמצם את עולמנו להווה המיידי.

אולם איפה האור והתועלת? איזו מטרה יכולה להיות ליום שלם של מועקה?

בתוך הצער אנו מוצאים את הנחמה

חווית הצמצום של הצום דומה לתהליך של אבל. כשאדם יושב שבעה, הוא צריך להתאבל במשך שבעה ימים. ההלכה מכוונת אותו לחוש בצער, ובכל זאת, באופן פרדוקסאלי, דווקא שם הוא מוצא את הנחמה. האבדן כואב, והסבל עז – אבל כשנכנסים לתוכם, מתגלית הנחמה דווקא מתוך חוסר-הנחמה.

באופן מופלא כלשהו, הצמצום שלנו מחקה את הצמצום הא–לוהי, ובעקבותיו אנחנו מגלים שהעולם היהודי שלנו אינו צר בכלל - הוא רחב ומקסים, סיפור מורכב של שלשלת פלדה בת 4,000 שנה. הרפתקה של צמיחה וכמיהה; קשר עם א–לוהים ותורתו וארצו, והכרה שא–לוהים, התורה ועם ישראל אחד הם.

כשאנחנו יושבים על הרצפה בתשעה באב ומקוננים, אנחנו עוברים מסע משנה-חיים שבו אנחנו מיטלטלים בין כאב העבר וההווה, ויחד עם זה אוחזים בחזיון המקסים של העתיד. הרעב המלווה אותנו מקביל לתחושת המחסור שאנחנו מרגישים. אנחנו לא מצטערים ביום הזה רק על עצמנו, אלא על כל עם ישראל, ויודעים בידיעה מוחשית - כמו הרעב בבטן - שכולנו רעבים לקשר, חלשים מהתמודדויות וכורעים תחת משקל כאבו של עם שבור.

כן, כל זה נולד מהמקום שבו אנחנו מוכנים להצטמצם.

וכשתשעה באב חולף, זוהי רק ההתחלה. אנחנו משתמשים בצמצום כדי להביא את כוח האחדות שלנו למישור עמוק יותר.

איך הדבר ישפיע על האדם הבא שאיתו נדבר, אם נצמצם את עצמנו לרגע ההווה ונסתכל לו בעיניים ונקשיב היטב לדבריו בתשומת לב מלאה?

באופן ניכר.

איך בני הזוג שלכם ירגישו אם תניחו את מה שיש לכם ביד ותפנו את מחשבותיכם כדי ליצור מקום לדבריהם?

שאוהבים אותם, מעריכים אותם, תומכים בהם.

צמצום הוא דרך נוספת לומר: "אתם מספיק חשובים לי כדי שאמקד את כל הכוחות שלי בכם".

יהי רצון שבתשעה באב הזה יהיה לנו את האומץ להתמסר לגמרי לתחושת הצום, להיות שלמים עם חוסר הנוחות, וללמוד לרכז את כל כולנו למען כל יהודי אחר.