לא מזמן ישבתי עם מישהו בחצר האחורית של ביתו כשהוא פתאום אמר – ואני בכלל לא זוכר איך השיחה התגלגלה לנקודה הזאת – "הבית הזה איבד את הנשמה שלו". לא הבנתי למה הוא מתכוון, ולא היה לי נעים לחטט באמירתו הגלויה והכואבת. תנוח דעתכם, אנחנו לא מדברים על בית הרוס שניטש מכיוון שבעליו לקחו משכנתא גדולה הרבה מעבר ליכולתם. לא, זהו בית מגורים אמנותי ומרהיב, שעומד על חתיכת קרקע שהרבה מאיתנו היו שמחים להשיג.

למרות שאני לא יכול להבין מדוע הוא מרגיש ככה כלפי ביתו, נראה לי שהתחלתי להבין את הרעיון כבר באותו שבוע, כשביקרתי בבית כנסת גדול. הגעתי לשם כדי לבחון אפשרות להקים בו תוכנית של 'אש התורה'. בית הכנסת הזה היה פעם יהלום הכתר של כל בתי הכנסת במיאמי, ולשם היו מגיעים להתפלל כל המי ומי וגם פשוטי העם. אבל היום זה כבר משהו אחר - הרב הכריזמטי שהנהיג את הקהילה נפטר לפני שנים רבות. הנהגת הקהילה התחלפה מספר פעמים, וכיום אין להם לא רב ולא חזן. למעשה, כבר אין בבית הכנסת הזה כמעט שום פעילות להוציא שבתות, ובית-ספר ששוכר את המבנה. אני יכול רק לדמיין איך נראית תפילת שבת בלי בר-מצווה, בתוך היכל עשיר ורחב ידיים, שרק מעטים נמצאים בו. כשסיירתי בבניין, ובדקתי את התאמתו לאירועים שאולי יערכו בו, התחלתי להבין שבלי כל ספק, גם הבית הזה איבד את נשמתו.

תשעה באב יחול השבוע. זהו היום העצוב ביותר בשנה העברית, מכיוון ששני בתי המקדש חרבו בו. חכמי התלמוד מסבירים שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם בין היהודים. בדומה להיום, גם אז היו פלגים רבים ביהדות, אך, בשונה מהיום, הם יותר מ"פשוט לא הסתדרו יחד". למעשה, הם נלחמו זה בזה – ואפילו באלימות.

למזלנו, לא הגענו לשלב כזה ביריבות היהודית בימינו

את רבן יוחנן בן זכאי היו צריכים להבריח מירושלים כנפטר בארון מתים, ולא בשל העריצות הרומאית, אלא משום החשש לחייו מאחיו היהודים הקנאים. הם התנגדו ליציאתו והיו הורגים אותו, אילו ידעו שבכוונתו להגיע לפשרה עם הרומאים, ולוותר על ירושלים תמורת יבנה, כדי להעביר לשם את הסנהדרין במטרה לשמור על רצף לימוד התורה.

למזלנו, לא הגענו לשלב כזה ביריבות היהודית בימינו ובדורנו. משמעותה של אחדות אינה שכל היהודים צריכים לחשוב, להתנהג ולהיראות אותו הדבר. לא. דווקא הגיוון שבנו הפך אותנו לעם כל כך ייחודי וחזק לאורך הדורות. אבל כאשר, אנשים מתחילים לבטא את צרכיהם האישיים בלי לשים לב להשפעה הכללית שיכולה להיות לכך על העם כולו – כפי שמשה רבנו תיאר בביקורתו על שבט ראובן ושות', כשהם ביקשו להישאר בצידו המזרחי של הירדן, בלי לחשוב כיצד עלולה להשפיע בקשתם על יתר העם – הרקב בתוך הבית כבר מתחיל לפשות. אפילו בשלב מוקדם יותר בהיסטוריה שלנו, קרוב לראשיתה, המסר של יוסף לאחיו לא היה נקמה אישית, אלא "העוד אבינו חי?" האם לא הרגתם את אבא מבחינה רגשית בדרך שבה טיפלתם בי בשל כעסכם המוצדק?

ההבדלים בינינו הם לא הבעיה - הם מוטבעים בכל קבוצה ובמיוחד ביהודים. אבל כשההבדלים האלה מתחילים לקבל חיים משל עצמם, כשהם הופכים להיות תכלית קיומם של פלגים שונים ובאים במקום טובת העם בכללו, אז זה רק עניין של זמן עד שעם ישראל יתחיל להירקב ולהתפורר.

ביתו של א-לוהים ייבנה שוב כשנשמתו תתעורר ותשוב לתוכו

לא הרומאים הרסו את בית המקדש, הוא נחרב הרבה קודם. הסדקים הראשונים הופיעו עוד לפני שהוא נבנה, בדורו של יוסף. שגיאות מבניות נקבעו בו בתקופת הנהגתו של משה. רקב רציני החל פושה כשעם ישראל התפלג לשני עמים בשלב מאוחר יותר של ההיסטוריה. זאת הייתה תבנית שחזרה על עצמה מאות בשנים, ועם כל קונפליקט פנימי נוסף, מצבם של היסודות, הקירות והגג הלך והתערער. כשהרומאים הגיעו לשם, הבניין כבר היה כל כך מפורר, שהוא היה קרוב בעצמו לחורבן - הוא היה "מת", והרומאים היו לא יותר מהדחפור המבצע.

בניית המקדש אינה תלויה בקבוצה שמדי שנה עושה 'הצהרת כוונות' בהנחת אבן פינה על הר הבית, ולא ממציאת דרך כיצד להיפטר מהמסגד שעליו. זה לא עניין של השקת קמפיין הקמה ושכירת חברת הבניין הטובה ביותר, ולא בשירים על כמה שאנחנו רוצים כבר משיח. ביתו של א-לוהים ייבנה שוב כשנשמתו תתעורר ותשוב לתוכו. וזה יוכל לקרות רק כשכל יהודי באמת יאהב וידאג לאחיו. אז, ורק אז, שוב תהיה לבית נשמה.