בשנת ג' אלפים תתכ"ו (66 לסה"נ), הלחץ של ממשלת רומא הביא את תושבי ירושלים לנקודת שבירה. בי"ז באייר, הלעג וההתגרויות של חיילי רומי הובילו להתקוממות אלימה יותר ממה שכל יהודי או רומאי יכול היה לשער. בסופו של דבר, היהודים חידשו את שליטתם על העיר, והמרד הגדול החל.

הניצחון בירושלים עלה ביוקר. אלפי יהודים ברחבי האזור נטבחו או נמכרו לעבדות, כשערים מתייוונות כמו קיסריה, אלכסנדריה ודמשק, הגיבו להתקוממות היהודית בפרעות ובפוגרומים. אבל התגובה הרשמית מרומא הייתה מחושבת יותר. כדי להראות ללאומנים נוספים ברחבי האימפריה מהו מחיר המרד, הסנאט הרומאי החליט לשלוח צבא גדול כדי לחסל את המרד ביהודה.

המחלוקת הפנימית בעם היא זאת שחשפה אותם לכוחה של רומי

מול לגיון הרומאים הקרב והולך תחת הנהגתו של אספסינוס, אחד ממפקדי הצבא המצליחים ביותר של רומא, לא נראה הגיוני שליהודים יש שמץ של סיכוי לנצח. אבל, בשונה מצורת התיעוד הכללית, התיעוד ההיסטורי של התלמוד כולל גם תיאור של הסיבות והתוצאות הרוחניות לצד הפוליטיות. ואמנם, כמו שהכיבוש הרומאי על ארץ ישראל נגזר מלמעלה כתגובה על חטאיהם הרוחניים של היהודים, כך גם גורלה של ירושלים היה מונח בידי היהודים. המחלוקת הפנימית בעם היא זאת שחשפה אותם לכוחה של רומי - הן מבחינה רוחנית והן מבחינה צבאית.

לפני הנפילה

אומר התלמוד: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". מדובר באפיזודה שתופסת מקום משמעותי במסורת היהודית, כהמחשה כואבת לתוצאותיה של שנאה חסרת היגיון, כמו גם תזכורת כיצד היהודים לא הצליחו שוב ושוב ללמוד את הלקח היסודי הזה.

אדם שערך משתה שלח את משרתו להזמין אליו את חברו הקרוב, קמצא. המשרת טעה, והזמין במקומו את אויבו הגדול - בר קמצא. כשהמארח גילה את טעותו של המשרת, הוא ציווה על בר קמצא לצאת מייד. בר קמצא התחנן למארח שירשה לו להישאר ויחסוך ממנו את הבושה. אולם גם כשבר קמצא הציע לשלם את מחיר הסעודה כולה, המארח עמד בסירובו.

בר קמצא התמלא כעס - לא רק על המארח אלא גם על כל הנוכחים, שלא מחו על היחס המשפיל - ונשבע לנקום בכולם. הוא פנה לשלטונות רומי, הלשין על המרד היהודי והציע להם לשלוח קרבן למקדש ולראות שהיהודים מסרבים להעלותו.

הרומאים מינו את בר קמצא לשליח שיביא את קרבנם. בדרכו לירושלים, בר קמצא הטיל מום קל בבהמה, פגם שלא נראה משמעותי בעיני הרומאים, אבל פסל את בעל החיים מלהיות ראוי לעלות לקרבן בבית המקדש. כהן חשדני הזהיר את הסנהדרין, שישבו ודנו מה לעשות במקרה דנן.

רוב החכמים בחרו להקריב את הקרבן למרות מומו. אבל אחד מהם, רבי זכריה בן אבקולס, מחה שפסיקה כזאת תלמד את האנשים שאפשר להקריב קרבן עם מום. החכמים המשיכו להתדיין, עד שהרוב החליט להרוג את בר קמצא מכיוון שהוא מסכן את חיי האנשים בירושלים. אבל רבי זכריה מחה שוב, והפעם טען שמעשה כזה ילמד את האנשים שהטלת מום בקרבן מחייבת מיתה.

בטיעוניו ומחאותיו רבי זכריה מנע את הסנהדרין מלפעול. בר קמצא חזר לרומי ומסר להם שהקרבן לא התקבל. השמועה על כהני בית המקדש שסירבו לקבל את קרבן הגויים, הדיווח החד צדדי על המרד היהודי, ההגנה המוצלחת של העיר מול החיילים הרומאים והדיבה שהוציא בר קמצא, הצטרפו יחד לשכנע את הרומאים שהיהודים מורדים בהם. הרומאים מינו את שר הצבא אספסינוס לפקד על כוחות הצבא שיחריבו בסופו של דבר את ירושלים.

אלמלא שנאת החינם שחלחלה לכל פינה בחברה היהודית, שום דבר לא היה יכול להשמיד את ביתו של א–לוהים

בסיכומו של דבר החכמים הבינו שכלל עם ישראל הוא שאחראי על חורבנם של המקדש והחיים היהודיים שנעו סביבו בישראל. אלמלא שנאת החינם שחלחלה לכל פינה בחברה היהודית, אף אדם או קבוצה, אף טעות בשיפוט, אף קיסר או לגיון רומאי, לא היו יכולים להשמיד את ביתו של א–לוהים. עם ישראל הביא את האסון על עצמו, וסובל מתוצאות הפירוד עד ליום זה.

הסיפור שבתוך הסיפור

הנרטיב של קמצא ובר קמצא מעלה לא פחות תמיהות מתשובות. מדוע מאשימים את קמצא בחורבן ירושלים אם הוא אפילו לא היה נוכח במשתה? מדוע החכמים לא מחו כשפגעו בבר קמצא? ומכיוון שמעשיו של המארח הם שהביאו עלינו את החורבן, מדוע התלמוד לא מזכיר את שמו?

הרב יוחנן צוויג מסביר שכפי הנראה "קמצא" ו"בר קמצא" אינם שמותיהם האמיתיים של האנשים בסיפור. אלא דרך בה מבקש התלמוד לרמוז על החסרונות באישיותם שהובילו להתנהגותם. תרגומה של המילה קמצא הוא "קומץ" - יד קפוצה, והוא רומז על תכונת הקמצנות.

לכאורה, נראה שהסיפור עצמו סותר את הרעיון, שהרי בר קמצא היה מוכן לשלם את מחיר הסעודה כולה והמארח סירב לקבל את כספו, אולם, לא כל קמצנות היא כלכלית. במקרה כזה, העושר חדל להיות ברכה שמאפשרת לאדם לעשות חסדים, והופך להיות נשק שבאמצעותו הוא מצער אחרים. לכן חכמינו ז"ל מתארים את השנאה שבאותו דור כשנאת חינם, שנאה חסרת טעם - לא רק שהשקיעה בה לא הייתה משתלמת, אלא בסופו של דבר היא הובילה להרס עצמי.

המארח יכול היה לחסוך לעצמו הוצאות רבות, ובאותו זמן לחסוך מאורחו הבלתי קרוא בושה גדולה. אבל הוא היה "חבר של קמצא", שמצביע על קרבתו הרבה לקפיצת היד, שנאת החינם. בדומה, בר קמצא היה יורשו הרוחני של מארחו (בר משמעותו בן או שייכות). הכעס והעלבון שעורר בעל הבית עוררו בו אותו סוג של התנהגות לא הגיונית, ובנקמתו הוא הביא חורבן על עצמו ועל עמו.

ולגבי החכמים, אנחנו יכולים רק לשער מדוע הם לא מחו. אולי הם חשבו שהמארח לא יקבל את מחאתם, או אולי בר קמצא היה אדם בעל מוניטין שלילי כל כך, שלדעתם הוא לא היה ראוי להגנתם. בכל אופן, כשהחברה מתדרדרת לרמה שבה כבר אי אפשר להעביר ביקורת, אז אין תקווה לגאולה. הגיע זמן לקרוע את הישן, כדי שמשהו טוב יותר יוכל לצמוח במקומו.

שאר הסיפור

לסיום, התלמוד מלמד אותנו שבנוסף לשנאת החינם, בית המקדש חרב משום שהאנשים לא נהגו לפנים משורת הדין בשמירת המצוות שלהם. במקום לראות ב- 613 מצוות התורה 613 דרכים מיוחדות להתקרב לא–לוהים, הם ראו בהן 613 מכשולים שמפריעים להם בדרכם להנאות החיים. עם גישה כזאת, היהודים הפכו להיות מינימליסטים בשמירת המצוות שלהם, וחיפשו אחר כל היתר, הקלה, פטור או פרצה כדי לעקוף את רוח ההלכה.

הרבה יותר קל לפטור את הלגיטימיות של כל יהודי בעל מנהגים או הנהגות שונים, מאשר לבחון את רמת שמירת המצוות האישית

גישה שכזאת מובילה בסופו של דבר לחשדנות כלפי כל מי שהרמה או הדרך של שמירת המצוות שלו שונה משלך. כל מי שיותר דתי מוגדר כ"פנאט", בעוד שכל מי שפחות דתי נתפס כ"כופר". סייגי התורה וההלכה היהודית רחבים דיים כדי לאפשר טווח רחב של ביטוי אישי, גם בלי לחצות את  הקו. אבל הרבה יותר קל לפטור את הלגיטימיות של כל יהודי בעל מנהגים או הנהגות שונים, מאשר לבחון את רמת שמירת המצוות האישית שלנו. חיים של חוסר בחינה מובילים לחוסר ביטחון שמוביל לחוסר סובלנות, שמובילה לשנאה – שנאת חינם. ושנאת חינם מובילה לחורבן העולם.

*מובא מתוך Dawn to Destiny: Exploring Jewish History and its Hidden Wisdom.