"עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח).

כולנו זוכרים את חוויות הילדות הקשורות בט"ו בשבט. בדרך כלל, היינו מקבלים שקית קטנה עם צימוקים, תמרים וחרוב תוך הרצאה על פועלה של קק"ל ועל החשיבות של נטיעת עצים בארץ ישראל. זה היה ט"ו בשבט. אך מובן, שלחג זה משמעות עמוקה הרבה יותר!

אל המקורות

מקורו של ט"ו בשבט נמצא בתלמוד, שם מופיעה דעת בית הלל שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.

מהי משמעות הדבר, "ראש השנה לאילנות"? האם כל עצי האורן והארז מתאספים בצוותא, וטובלים תפוח בדבש?

על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.

כמובן שלא. ט"ו בשבט, מבחינה טכנית, הוא היום בו מפסיקים העצים לקלוט את המים מהאדמה ובמקום זאת, ניזונים מלשדם שלהם. על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.

מדוע זה רלוונטי לנו, במאה ה-21?

במקומות רבים משווה התורה את האדם לעץ:

  • "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט).

  • "כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו סה, כב).

  • "כעץ שתול על פלגי מים" (ירמיהו יז, ח).

מדוע משול האדם לעץ?

עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בדומה לכך אף בני אדם זקוקים לאותם ארבעה יסודות. הבה נבחן אותם, בזה אחר זה:

אדמה

יש לנטוע את שתיל העץ באדמה, בצורה יציבה. האדמה מספקת מזון לצמח וגם מקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם.

התלמוד אומר, שאדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ , "צמרתו מלאה" ויש לו בית יפה ומכונית מפוארת. אך אם שורשיו דלים, החיים מזמנים לו אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם. רוח חזקה יכולה להפוך עץ על שורשיו. האדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו.

אך אם אדם, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, לערכים שלו, גם הרוחות החזקות ביותר, לא יצליחו להזיזו ממקומו.

בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם.

בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בעולם עמוס גישות שליליות לעייפה, אנו זקוקים לחוף מבטחים, אליו נוכל לחזור ולשאוב כוחות חדשים. קהילה מספקת מגן בלתי חדיר, בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו.

מים

מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. ללא מים יתייבש העץ וימות.

התורה משולה למים וכדברי משה רבנו: "תיזל כטל אמרתי" (דברים לב, ב). הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. התורה זורמת מא-לוהים אל עם ישראל בכל דור ודור. התורה מעניקה כוח וחיות לרוח האנושית. החיים בדרך התורה, פורחים ומניבים חכמה ומעשים טובים.

אוויר

עץ זקוק לאוויר כדי להתקיים. האוויר מכיל חמצן, שהעץ זקוק לו לנשימה ודו תחמוצת הפחמן לתהליך הפוטוסינתזה. באטמוספירה בלתי מאוזנת, העץ ייחנק וימות.

חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.

התורה קובעת, כי א-לוהים יצר את האדם באופן דומה – "ויפח באפו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). המלה "נשימה" דומה מאוד למלה "נשמה". כוחנו הרוחני מגיע, בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה.

אנו משתמשים בחושי הטעם, המישוש והראיה כדי לקלוט חומר גשמי (אפילו "שמיעה" כרוכה בקליטת גלי קול). אך חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.

אש

עץ זקוק גם לאש – אור שמש – כדי להתקיים. אנרגיית האור הנקלטת, מפעילה את תהליך הפוטוסינתזה, תגובה כימית החיונית לצמיחת העץ.

בני אדם, גם הם זקוקים לאש – לחום, על מנת להתקיים.

בני אדם, גם הם זקוקים לאש – לחום, על מנת להתקיים. זהו חום הידידות של המשפחה והחברה. אנשים קולטים אנרגיה מחברים, עמיתים, בני משפחה, שכנים ושותפים והופכים אותה לזהות ולפעולות. כל המצוות והטקסים של היהדות, קשורים קשר הדוק למשפחה ולקהילה, החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, חינוך ואפילו מוות.

את כוחה של האכפתיות והקהילתיות ממחיש לנו סיפור תלמודי זה:

איש זקן נטע עץ. עבר לידו איש צעיר ושאל: "מה אתה נוטע"?

"עץ חרוב", ענה הזקן.

"זקן שוטה ", אמר הצעיר. "אינך יודע שנדרשות שבעים שנה כדי שעץ החרוב ייתן פרי?!"

"זה בסדר", ענה הזקן, "כשם שאחרים נטעו בשבילי, כך אני נוטע לדורות הבאים".

זמן לצמוח

השנה בט"ו בשבט, כשתכרסמו את תרמיל החרוב, שאלו את עצמכם:

האם אני מקבל/ת את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק/ה כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה באינפורמציה מיותרת ובחומרנות?

האם אני חלק מקהילה יהודית חזקה, המספקת חום וסביבה מזינה? או שאולי אני דמות אנונימית ביקום אורבני ואינטרנטי?

ולא פחות חשוב, האם אני צופה קדימה ויודע/ת שהענקתי בסיס הולם "לצמחיה" עבור הדורות הבאים?

עבור לאתר הבית של ט"ו בשבט