השבוע נציין את עשרה בטבת,
מה שמאלץ אותי להביט לאפלת הימים בעיניים -
ביום זה אנו מתענים ומתאבלים על המצור שהוטל על ירושלים,
ואני שואלת את עצמי מהו המצור הזה בכלל, ומה הוא אומר לי היום.

ירושלים שבלב

ירושלים היא עיר הקודש והמקדש, העיר שחוברה לה יחדיו –
בחיבור שמיים וארץ.

ירושלים שבליבי היא מקור החיים המפכה תמיד,
מעיין היצירה הנובע,
נקודת האור המחוברת – בקו של תקוה - ליוצר העולם.

ירושלים בתפארתה מנהלת משא ומתן עם כל ארצות תבל,
עם כל באי עולם.
"כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".

תובנות של אור וטוב שופעות מתוכה אל העולם החומרי כולו,
והיא מקדשת,
מזככת,
מעלה מעלה בקודש
את כל ענייני העולם.
יהיו בזויים ופחותים ככל שיהיו – ירושלים מפיחה בהם נשמה,
רותמת אותם לא-לוהות.

ואז המצור.
אין יוצא ואין בא.
ירושלים ננעלת.

העולם שבחוץ אותו עולם
ירושלים שבפנים היא אותה ירושלים
אבל כבר אין הדדיות ביניהם.

אין משא ומתן, אין יחסי גומלין,
המארג האקולוגי – רוחני נפגע,
נקודת האיזון איננה.

בתחלה עוד ניתן איכשהו להסתדר מכח מה שהיה,
אבל ככל שחולפים הימים, ירושלים מצטמקת,
נחנקת, נחלשת ומאבדת מכוחה, מזוהרה,
מחיוניותה.

והרי, ירושלים פה על מנת ליצור ולהעביר הלאה,
היא פה כדי לתת ולקבל,
למלא ולהתמלא.

העולם שבחוץ, גם הוא הולך ומאבד מאותה חיוניות שהעניקה לו ירושלים.
הולך ומחשיך,
הולך ומתקרר.

אותו עולם הוא נשאר,
אבל בלי נשמה.

תחילתו של תהליך

אפשר לעבור כך חיים שלימים,
עם נקודה פנימית בוערת,
הנצורה באכזריות.

עם עולם פנימי כלוא וחנוק
המשתוקק לפרוץ חוצה,
ולא יכול.

אפשר להעביר חיים שלימים בעיסוק אינטנסיבי בחיצוניות הדברים,
בקליפתם,
בתדמיתם הנבובה.

בהתחלה זה נראה רק מצור,
אבל אין ספק שסופו של התהליך הוא חורבן.

לבכות ולעשות

עשרה בטבת קורא לי לבכות את המצור הזה,
להתחנן על האינטרקציה ההרמונית והבריאה שנלקחה ממני,
לבקש שיחדש ימינו כקדם.

וגם לעשות.
לתת יותר ביטוי ויותר מרחב לחלקה של הנשמה,
לכסוף ולשאוף לחיבור המופלא הזה,

להוציא את עצמי אל החירות.

אז, כשנחזור לאותה צורת חיים מתוקנת,
בה מרכז העולם היא ירושלים בתפארתה,
יהיה חיבור, ויתגלה היופי המוחלט שאין למעלה ממנו –
יופים של שמיים וארץ המתמזגים לכדי שלימות אחת.

במהרה בימינו. אמן