אני החרבתי את בית המקדש בירושלים. זו הייתי אני, עקרת בית פשוטה במאה ה- 21, שגרמה לחורבן בית המקדש, וגזלה מהעולם את מקור האור והחיבור העיקרי שלו לאלוקים.

זה קרה מהר מאוד ובצורה ממש לא דרמטית. פטפטתי עם המזכירה במשרדו של רופא המשפחה שלנו. התלוצצנו על העובדה שבת דודתי, שמביאה את ילדיה לאותו רופא, תמיד מפספסת את התורים שלה.

"כן", התבדחתי. "קרוב לוודאי שהיא הייתה מחמיצה את החתונה שלה עצמה אם כולנו לא היינו מוודאים שהיא תגיע לשם!"

ובאותן מילים קלילות לכאורה, נפרדתי ממנה בעליצות ויצאתי לדרכי הביתה.

משהו לא הרגיש נכון. הרגשתי כאילו המילים שיצאו מפי רגעים ספורים קודם לכן הצמיחו כנפיים והסתחררו במוחי.  לא הייתי מוטרדת מכך שלא ידעתי אם ההאשמה שלי נכונה או לא, אלא ממשהו קיומי הרבה יותר. דבריי היו לשון הרע – דיבור שלילי על אדם אחר – אשר לפי היהדות הוא מעשה אסור, גם אם הדברים נכונים.

לפי התלמוד, בית המקדש נחרב לפני 2,000 שנה בגלל שנאת חינם. האם ההערה המבודחת שלי במשרדו של הרופא באמת הייתה דומה למה שגרם לגלות היהודית? כן, מילים כאלה יוצרות אנרגיות שליליות ומרחיקות את האנושות מהמטרה של איחוד וסובלנות.

לאחרונה, שני ילדיי הקטנים שיחקו יחד באמבטיה. לפתע, ללא סיבה נראית לעין, בתי החלה לחבוט בראשו של אחיה עם צעצוע. בעיניים מתחננות לעזרה, כשהמים זורמים במורד פניו, לא היה לילד המסכן לאן לברוח. כמובן שאמרתי לה להפסיק והזזתי את ידה, אולם היא פשוט המשיכה! הייתי המומה וכועסת. זה היה בלתי נסבל! הוצאתי אותה מהאמבטיה והפרדתי אותה ממנו עד שתלמד איך להתייחס לאחיה כראוי.

ואז זה התבהר לי. זוהי הסיבה בגללה חרב בית המקדש. כיוון שכשאנו פוגעים זה בזה, בין אם פיזית או במילים, אצל אבינו שבשמיים זה בלתי נסבל. הוא מגלה אותנו ומפריד בינינו ומפיץ אותנו לארבע קצוות תבל עד שנלמד שאנו יכולים לחיות בהרמוניה עם אחינו ואחיותינו.

זמן לא רב לאחר תקרית זו, בתי יצאה מהגן ובידה תיק מלא בעבודות יצירה. דרך העטיפה השקופה יכולתי לראות "ספר תורה" קטן מגולל שיצרה הגננת שלה. המגילה הייתה מורכבת משני סוכריות מחוברות יחד כך שדמו למגילה. כל הדרך הביתה, בתי בכתה והתחננה לפתוח את הממתקים שלה. ניסיתי לעכב אותה עד שתאכל לפחות ארוחת צהריים בריאה, סיפרתי לה על העוף והאורז הטריים והטעימים שהכנתי ושמחכים לה בבית.

כשהגענו הביתה, בתי הנחושה החלה קורעת את עטיפת הצלופן כדי להגיע לממתק. בעודה בוחנת אותו מקרוב בפעם הראשונה, היא הבינה שהיא מחזיקה לא רק ממתק אחד, אלא שניים. זעפה התחלף מיד לחיוך בעודה צועקת, "אמא, יש כאן שני סוכריות! אחד לי ואחד לדני!"

לבי נמלא שירה. כל שאיפותיי לארוחה בריאה התנדפו בעודי פותחת את עטיפת הממתקים עבור הילדה הנדיבה ואחיה.  

חכמינו אמרו "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - מעלין עליו כאילו החריבו".

כיצד אנו נוהגים? האם אנחנו חולקים עם אחרים? האם אנו משתדלים לשפוט אחרים לחיוב? האם אנו מגלים אהדה למצוקתם של יהודים הנמצאים תחת איום מתמיד של טרור או מנסים לעזור לסובלים מרעב בסודן?

יש לנו את הכוח לשנות את הדפוס שגרם לנו לגלות וליצור גישה של אהבה. למרות שחלפו 2,000 שנה, אלוקים לא ויתר עלינו. במקום זאת, הוא מצפה מכל אחד ואחד מאיתנו להיות זה שיכפר על המעוות, שיבנה את ביתו מלבנים של נדיבות ואהדה.

עשרה בטבת שחל היום, הוא אחד מימי הצום היהודים שנועדו להרהור בחורבן בית המקדש. הרב אליהו כי טוב מתאר את מטרת ימי הצום האלה: "לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה; אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי התשובה..." (ספר התודעה)

ביום צום זה, אני לא מתכוונת רק לחשוב על איך שהחרבתי את בית המקדש במילותיי, אלא על הדרך שבה אני עומדת לבנות אותו מחדש מעתה והלאה. רבי נחמן מברסלב לימד, "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן".

לאש יש את היכולת להרוס או לחמם. באותו יום במשרדו של הרופא, הדלקתי גפרור והשלכתי אותו לתוך הבעירה ששרפה את בית המקדש. עכשיו הגיע הזמן להדליק אש אחרת: חום של חמלה ואכפתיות, של בנייה, אהבה ותיקון.