פגשתי אותו בשוק הפתוח של מחנה יהודה: חבר שלי, עובד בהייטק שלא ראיתי כבר שנים. אחרי שהחלפנו זכרונות הוא שיתף אותי בדבר שהפעים אותו בבוקר:

הייתה לו שיחה עם הבן הבכור שלו שבעוד שבועיים יהיה בר מצווה.

בישוב שלו נהוג שילד שמגיע לבר מצווה טס עם ההורים שלו או עם אבא שלו לחו"ל. השנה בגלל הקורונה הנוהג הזה נפסק עד שלאחרונה פתחו שוב את השמיים וכרגע היעד הוא יוון. 

חבר שלי סיפר שהוא הבין שזו רק ענין של זמן עד שהילד יבקש ממנו כמתנת בר מצווה לטוס גם לחו"ל. למה? בגלל שכולם טסים. כל החברים שלו בכיתה. והוא לא רוצה להיות שונה מהם...

הרצון הטבעי של חבר שלי, תמיד היה לעזור לילד שלא ירגיש שונה מכולם. שלא יהיו לו רגשי נחיתות מול שאר החברים.

שוב ושוב הוא מצא את עצמו מוציא מאות שקלים על דברים שלא באמת נחוצים לבן שלו (אופניים/קורקינט/אקסבוקס/נעלי בלנסטון/טלוויזיות/אייפונים ומה לא) אבל לא היה לו מושג מה לעשות נגד טענת ה'לכולם יש'. 

פעם אחת הוא ניסה להסביר לו שזה שכולם קונים אותו הדבר וכולם עושים את אותם הדברים רק הופך אותם לעדר וזה הדבר הכי מעורר רחמים שיש. הוא ניסה להסביר לו שזה בעצם היתרון של האדם על החיה: לחשוב, לדבר אבל בעיקר להתנהל באופן עצמאי ושונה מכולם. ובכן, לא ממש עזר.

הילד שלו, חכם ומבריק לגילו ענה לו בפשטות:

אז למה אתה לא גר במערה או באוהל או באיזה ישוב אחר שהוא שונה ממה שעושים כולם? גם אתה מאוד נורמטיבי, הולך לעבודה כמו כולם, מנסה להרוויח כסף, חוזר לעבודה. בית. משפחה. אשה. כמו כל גבר טיפוסי אחר בגיל ארבעים. מה בעצם ההבדל?

חבר שלי שמע ושתק. הילד צודק. נו, מה כבר יש לו להגיד על זה?

ואז לפני חצי שנה הוא ואשתו הודיעו לילדים שהוא החליט להתפטר מהעבודה וללכת בעקבות החלום הוותיק שלו: לעסוק בחקלאות ולייצר יין. הוא החליט שהוא רוצה לקנות שטח חלקאי שנמצא במרחק נסיעה סביר מהבית שלו ולעבוד בכרם. להתמסר לחלום שלו. לשם כך הוא ידע שהוא צריך להתנתק מסיר הבשר שהציגה לו חברת ההייטק שלו. מהמשכורת המנופחת. מתפקיד הסגן מנהל. מהמעמד. מכל מנעמי החיים. בשביל הגשמת החלום שלו, הוא ידע שהם גם יצטרכו להסתפק במכונית אחת ולהיפרד מהיונדאי איוניק החדשה שלו וללמוד איך להתנהל עם רכב אחד.

חבר שלי סיפר שהוא שאל את הילדים (הוא לא היה חייב, ברור שההורים הם אלו שקובעים. אבל מצד הרצון הטוב) אם הם יהיו מוכנים לקחת חלק בחלום הזה שלו, למרות ההשלכות הרבות לחייהם, ושבכך כולם יצטרכו לשחות נגד הזרם. כל הילדים בהם כמובן גם הבן הבכור אמרו לו שכן. וכך לפני חצי שנה תהליך הגשמת החלום שלו יצאה לדרך: הוא עזב את חברת והתמסר להגשמת חלומו.

עד הבוקר חשב האב שאוטוטו ילדו מבקש את הטיסה לחו"ל. הבוקר הילד אמר שאחרי מחשבה רבה על העניין הוא מעדיף לעשות את 'שביל ישראל' במקום לטוס לחו"ל. יש לו כמה חברים ביישוב שהדליקו אותו על הרעיון הזה והוא התלהב מכך שהם יהיו הראשונים ביישוב שיעשו את 'שביל ישראל' ולא יטוסו לחו"ל. כמו כולם. 

"אתה יודע מה הכי נחרט לי בלב?" שאל חברי: "כשבני אמר לי: אבא- החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר מכולם באותו יום שכינסת אותנו ביחד והודעת לנו על ההחלטה שלך. עד אז חשבתי שאתה סתם מדבר אליי כל מיני מילים יפות על 'אפקט העדר' ועל שחייה נגד הזרם. אחרי שראיתי שאתה רציני, הבנתי שגם אני רוצה לעשות משהו שונה".

"מבין?" סיים חברי: "ההחלטה הזו להתפטר מהעבודה הפריחה לי מחדש את החלומות שלי, אבל רק היום הבנתי שגם הפרחתי תקווה לגבי החינוך של הילדים. אפשר להעביר כל מיני מסרים דרך מילים אבל הדברים החשובים באמת מחכים להבשיל רק אחרי שמגיעים המעשים'.