איך חוזרים משנת הקורונה, אל סמכות הורית בבית? איך משיבים לבית את הרוגע והשמחה, אחרי השנה המאתגרת? חמותי, מנחת ההורים זיוה מאיר, נתנה במשדר משותף שלנו ארבעה כללים לתקופה הזו:

1. אמון. רבים מדברים על כך שהנוער אבוד ומנותק, ואם לא נאמין בדור הצעיר וביכולות שלו – זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. צריך לחוש אמון אמיתי בילד ולחזק אותו, להתמקד בחיובי ולא בשלילי ולהאמין שהטוב ייגבר.

2. אמפתיה. כשאנחנו אומרים "לא", אנחנו נוטים להתנתק רגשית מהקושי של הילד ולצעוק עליו: "אני לא מרשה עוד ארטיק!" או "תלך לישון כבר ותפסיק לשחק!". גם כשצריך לומר "לא" ולשים גבולות, צריך להיות אמפתיים ומלאי הבנה. למשל: "אני מבינה שאתה רוצה עוד ארטיק, זה באמת כיף, אבל החלטתי שזה לא מתאים עכשיו ונסתפק באחד" או: "אני יודעת שהיה כיף ללכת לישון מאוחר בתקופת הסגר, אבל עכשיו חזרת ללימודים ומה לעשות, צריך לכבות את האור".

3. כללים משפחתיים. זה מצחיק, אבל שנת הלימודים מתחילה עכשיו. זה הזמן לישיבה משפחתית שבה קובעים מהם הכללים – שעות שינה, ארוחות, חלוקת תפקידים בבית וגם שעות מסכים. הסגרים נגמרו, ברוך השם, ואם הילד קיבל טאבלט, זה לא אומר שאי אפשר לקחת אותו בחזרה. הקורונה טלטלה את העולם, זו העת לשבת ולארגן את כללי הבית מחדש.

4. שליחות. בעצם – זה העיקר. לחוש שמה שאנחנו עושים בבית חשוב. שלא רק בחוץ אנחנו בשליחות, אלא גם בפנים. שחינוך הוא דבר קדוש ויקר ומלא משמעות, אפילו שהוא אפור ושוחק יותר ממה שקורה אצלנו בעבודה או ברשתות החברתיות. אם מבינים כמה גדולה משימת ההורות, אפשר לחוש שליחות גם בהפעלת מכונת כביסה או שטיפת כלים.

בהצלחה!

***

"אין לי ביטחון עצמי", אמרה אחת הבנות לרב ישראל מאיר לאו. במפגש זום מיוחד בסדנת "נפגשות" אירחנו את הרב הראשי לשעבר, בן ה-83, ואותה נערה סיפרה: "עוד מעט בת המצווה שלי, ואין לי אומץ לדבר ולברך. אני רואה שהרב מדבר בכל הארץ והעולם בביטחון גדול מאוד. אפשר אולי לקבל עצה?".

הנה התשובה המפתיעה שקיבלה: "כולנו יודעים קצת תנ"ך וקצת היסטוריה. היו פה בעבר עמון ומואב וארם וצידון ועמלק. היו גם אשור ובבל ופרס. איפה אחד מכל העמים שהזכרתי? והם הרי לא עברו כמונו את גירוש ספרד או את אושוויץ, הם נשארו בביתם, אז למה כל המעצמות האלה, כבר לא על המפה? הן נעלמו, נמחקו וירדו מבימת ההיסטוריה. איפה האידיאולוגיה שלהם? מכל הדורות ההם, העם הקטן ביותר, הסובל ביותר, הנרדף ביותר – הוא אנחנו, העם היהודי, והוא גם היחיד שחי וקיים וממשיך ונצחי ופורח ושמח. כשאני ניגש לדבר, אני נזכר בזה. אני מייצג את זה.

תגידי לעצמך: אני אעמוד ואגיד את מה שיש לי לומר, כי לא רק אני זו שמדברת, אלא מגרוני מדברים דורות של נצח, של קיום, של חיים. דורות שלא החליפו אידיאולוגיה אחת בשנייה, אלא נשארו נאמנים, והנה, אנחנו חיים וקיימים. זה נתן לי את הביטחון לדבר לאורך השנים מול האפיפיור, מול פידל קסטרו, מול שליטי ברית המועצות לשעבר וארצות הברית, ואולי ייתן גם לך ביטחון לדרשת בת המצווה. יש לנו מה להגיד לעולם".

מתוך דף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews