באמצע אסיפת הורים, התלמיד שלי אמר שהוא לא מספיק את כל החומר. אבא שלו, שישב לידי, אמר לו:

"זה לא נכון, אתה כל הזמן משחק פורטנייט ואז צופה בטלוויזיה ואז גולש במחשב ואז נמצא בסמרטפון שלך, אל תגיד שאין לך זמן!".

התלמיד, שלא אהב את התשובה הזו, הסתכל על אביו במבט זעוף ואז אמר לו:

"יאללה יאללה כבר. שמענו אותך".

הייתי בהלם. לא הבנתי מאיפה החוצפה הזו הגיעה בכלל . איפה הכבוד? איפה הדרך ארץ

נזכרתי איך שהיה לי פעם תלמיד שאמר לי: "היום קרן (שם בדוי) באה לאסוף אותי". וחשבתי שקרן זו אחותו הגדולה או ידידה של המשפחה או משהו בסגנון. עד שהבנתי שקרן זו אמא שלו. ככה. קרן. לא הבנתי איך קורה שילד קורא לאמא שלו בשמה הפרטי.

כשהתקשורת עסקה בנשיקה המפורסמת של ח"כ גדי יברקן שנישק את הרגליים של אמא שלו בטקס ההשבעה, נכנסתי לכיתה ושאלתי:

"האם יש כאן מישהו שיצא לו פעם לנשק את הרגליים של ההורים שלו?".

התלמידים הסתכלו עליי המומים. לנשק מה? המחנך, הכול בסדר איתך? הראיתי להם את הנשיקה שנישק ח"כ גדי יברקן את אמא שלו וחלקם צחקקו במבוכה כי מי באמת מנשק את הרגליים של אמא שלו?

חשבתי על התלמיד ממוצא אתיופי שאחרי שקבענו לעשות בכיתה את 'יום המקצועות', שבו כל תלמיד מזמין את אביו או אמו לדבר בפני הכיתה על המקצוע שלו/ה  וכבר שלחנו הזמנות לכל ההורים, פתאום הרגשתי חסר אחריות שלא חשבתי שמן הסתם התלמיד הזה הולך להיות נבוך מאוד:

בעוד שאר התלמידים יציגו לראווה את ההורים שלהם הוא  מן הסתם יתבייש באביו המבוגר שלו שבקושי יודע מילה בעברית.

אז קראתי לו ואמרתי לו בהפסקה: "תשמע, עשיתי קצת שטות ואני מצטער שרק עכשיו אני עולה על זה אבל כבר שלחנו הזמנות ואי אפשר עכשיו לבטל. אם הולך להיות לך לא נעים, אפשר לחשוב ביחד על פתרון יצירתי אחר שימנע ממך את הפדיחה".

הוא הסתכל עליי ואני קולט על המבט שלו שהוא בכלל לא מבין מה אני רוצה ממנו:

"פדיחה של מה?" שאל אותי ברצינות

עכשיו אני הייתי נבוך ולא הבנתי מה לא היה כאן ברור:

"פדיחה, אתה יודע...שאבא שלך לא כל כך דובר את השפה ואין לו מקצוע".

הוא המשיך להסתכל עליי ואמר לי עם חיוך:

"בוא תקשיב משהו: אבא שלי היה אחד מהמנהיגים של הקהילה שלנו באתיופיה. היה לו מעמד. היה לנו שם בית שנחשב ענק. רכוש. הכול. אבא שלי החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל ולימד אותנו שיש בחיים דברים שחשובים יותר מכסף וקהילה, כמו האהבה לארץ. בדרך למטוס ועד לכאן הוא החזיק את כל המשפחה, עודד אותנו, תמך בנו. אבא שלי הוא סלע. אתה חושב שאני מתבייש בו כי אין לו כאן בארץ עבודה???"

בעיטה בבטן. שתקתי. לא אמרתי כלום. דמעות בעיניים. הוא המשיך:

"אבל אתה יודע מה כן?"

"מה?" שאלתי, עדיין בהלם:

"אני רוצה לכבד את אבא שלי. אני רוצה שהוא יהיה הראשון. ובמקום לספר על העבודה שלו, הוא יספר על מה שהוא היה באתיופיה ועל המסע לארץ. הוא ידבר ואני אתרגם אותו".

בסוף השיחה, מעל שלוש דקות כל התלמידים בכיתה עמדו ומחאו לו כפיים.

                                                                   *

בניגוד למה שהרבה הורים חושבים היום, שאם הם יקנו לילדים שלהם כמה שיותר דברים ויעניקו להם את מלא השפע החומרי הם יזכו למלא הכבוד והערכה, הורה יכול להיות גם מובטל ואפילו לא לדעת לדבר את השפה ובכל זאת יקבל את הכבוד מהילד שלו. איך?

כפי שענה שחקן הכדורגל המפורסם כריסטיאנו רונלדו לכתב ששאל אותו:

למה אמא שלו עדיין גרה איתו בגיל מבוגר כל כך והוא לא פשוט קונה לה בית?

′′אמא שלי גידלה אותי היא הקריבה את החיים שלה בשבילי. היא הלכה לישון רעבה, כדי להאכיל אותי. לא היה לנו כסף בכלל. היא עבדה 7 ימים מתוך 7 ובלילות עבדה כמנקה כדי לקנות את הנעליים הראשונות שלי כדי שאוכל להיות שחקן, כל ההצלחה שלי מוקדשת לה. וכל עוד היא חיה היא תמיד תהיה לצידי, היא מקבלת כל מה שאני יכול לתת לה. היא המפלט שלי והמתנה הכי גדולה שלי ′′

למרות מה שאנחנו חושבים. ילדים יודעים לזהות ולהעריך את הנקודות החשובות באמת בחיים: נתינה אמיתית ומסירות, שנהיה עבורם דוגמא להכרת הטוב, לכבוד האדם ולחיים ערכיים.

בסוף זה היחס והלב שלנו, שמהם לא יוכלו להתעלם, ולא כרטיסי האשראי.