נראה שאין כמעט הורה או איש חינוך שלא התחבטו בשאלה: איך אפשר לחנך בתקופת הזום?

כשרוב הקשר עם התלמידים נעשה דרך הזום וקבוצות הווטסאפ האם אפשר בכלל לדבר על הנעת תהליכים חינוכיים בשלט רחוק?

לדוגמא: התחלתי בכיתה שלי מהלך שנועד להפחית את השימוש בסמרטפונים, אולם אז גיליתי שאני והכיתה נמצאים למעשה רק יום אחד בבית הספר ובכל שאר הימים יש לנו מגע רק דרך קבוצות הווטסאפ והסמרטפונים...

אבל אז קיבלתי את המכתב הבא מאמא ששיתפה אותי בחוויה שקרתה לילדה שלה שנכנסה לבידוד:

"שלום אבינועם. לפני שבוע בתנו  (בכיתה ז') נכנסה לבידוד. כשכתבה בקבוצה של החברות שלה: "איזה באסה, נכנסתי לבידוד" היא ציפתה לקבל מהן איזה יחס. משהו קטן. כל דבר של תשומת לב שיבהיר לה שהיא לא אוויר בעיניהן אבל לתדהמתה ולאכזבתה אף אחת בקבוצה לא התייחסה אליה בכלל. כלום.

זה פשוט גמר אותו לגמרי.

היא באה אליי בעיניים אדומות ואמרה לי: "אמא, אני באמת נחשבת אוויר בשבילן? הן לא יכולות אפילו לתת לי תגובה אחת?"

בצר לי העליתי את המצוקה שלה בקבוצת הווטסאפ של ההורים ואמרתי להם שאני אשמח מאוד אם הם יוכלו לומר לילדות שלהן לגלות אמפתיה ולהתעניין בשלום הילדה שלי. ידעתי שההתעניינות הזו לא תהיה הכי טבעית כי ההורים דוחפים אותם אבל היה נראה לי שזה עדיף מכלום.

לפני כמה דקות הופיעה אצלנו מחוץ לבית אחת מהילדות בכיתה עם חבילה ענקית של שוקולד. היא הניחה אותה וביקשה ממני למסור אותה לילדה שלי ואמרה לי שהיא יודעת בדיוק מה זה להיות בבידוד בלי שאף אחד מתעניין או שואל בשלומך.

(לא ממש ברור למה לא הגיבו בוואטסאפ- אולי מיד אחר כך הגיעה הודעה יותר מגניבה ושכחו אותה, או שפשוט היו להם עוד דברים על סדר היום...)

חבל שלא יכולתי להביא לכם את המראה של הילדה שלי אחרי שהיא ראתה את חבילת השוקולד הענקית שהחברה שלה נתנה לה ובעיקר קראה את הפתק המחמם שהיה מצורף לחבילה. היו לה ממש דמעות בעיניים. מהתרגשות ושמחה.

בכל מקרה, מנצלת את הבמה שלך וקוראת מכאן לכל ההורים:

הקורונה מעניקה לנו הזדמנות נהדרת לחינוך הילדים שלנו. חינוך לרגישות. חינוך לסולידריות חברתית. חינוך לראיית המצוקה של האחר שנמצא בבידוד.

בואו ננצל את ההזדמנות הזו ונעזור לאלו שממש משוועים לקצת תשומת לב. ליחס אישי. לאמפטיה. "

הורים! בואו נצא מהאדישות ונדאג שהילדים שלנו יצאו מהאדישות שלהם.

בשבילם זה עוד קצת השקעה. בשביל הילדים שנמצאים בבידוד מדובר בשמחת חיים שלהם.

ואם שאלנו איך אפשר לחנך בימי קורונה? אז הנה, זה התשובה:

עם חבילת שוקולד ופתק קטן שמחיה את הגוף והלב.

*

נזכרתי בהורה אחד שהיה לו ילד שהיה תלמיד למופת בצורה באמת יוצאת דופן ופעם אחת לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: תגיד לי, מה הסוד שלך? מה התבלין הסודי הזה שאתה שם במרק של הילד שלך שהוא יצא לך כל כך נהדר ומתחשב בזולת, רגיש ומלא בסולידריות חברתית?

ולא אשכח את התשובה שהאבא הזה ענה לי:

"אתה יודע מה השאלה הראשונה שכל הורה שואל את הילד שלו כשהוא חוזר מבית הספר?"

חשבתי ועניתי לו: "איך היה היום בכיתה?"

"נכון" הוא ענה לי. "רק שאני מוסיף לכך גם שאלה נוספת: תגיד ילד, ואיך היה לחברים שלך?".

אז אם תרצו לדעת איך אפשר לחנך היום בתקופת הזום בעזרת שאלה אחת?

אולי דרך השאלה: "תגיד ילד שלי, יש לך חבר בכיתה שנמצא בבידוד? יצא לך כבר לשאול בשלומו?"

כי הרגישות לזולת לא צומחת על העצים. היא מתחילה בצעד אחד. שאלה אחת. שאלה שתלויה אך ורק בנו.

לתגובות: avinoam811@gmail.com