ידעתי שאת השבת הזו אני לא אשכח לעולם. שבת ישיבה ב'כרי דשא' לפני שהמקום שופץ. הגעתי בתור מדריך חינוכי ביחד עם עוד שתי שכבות. זה קרה בתפילת ליל שבת, אחרי 'לכה דודי'. הילד המתבגר של מחנך כיתה יא, שאביו הוא אחד מאנשי החינוך היותר מוערכים שיצא לי להכיר בחיי, הגיע באיחור לתפילה עם חולצה שאם נתבטא בעדינות נגיד שהיא לא ממש מתאימה לשבת ואם להיות מדוייקים יותר, נגיד שכל המהות שלה מתריסה ומבטאת בדיוק את הרוח ההפוכה שאליה מחנכת הישיבה את תלמידיה.

המתבגר הזה נכנס פנימה לאולם בית הכנסת וצעד בבטחה ובמבט מתריס לעבר אבא שלו וכולו אומר עזות. כל המבטים שלנו רמי"ם ותלמידים כאחד הופנו לעבר האבא שלו, הר"מ של יא, המחנך הנערץ, איש החינוך שידע להחזיק כיתות שלמות רק מכוח האישיות יוצאת הדופן שלו. כולנו חיכינו לראות מה הוא יעשה. איזה 'נס' חינוכי עומד להתחולל כאן מול העיניים שלנו.

המחנך האגדי התחיל להחליף צבעים ואז איבד שליטה ופשוט צעק על הילד שלו לפני כולם. הבחור, שנראה היה שבחן גבולות וציפה כבר לתגובה כזו, חייך בזלזול לעבר אביו ורק ענה לו: "יאללה גם כן, אתה והשבת שלך. הייתי צריך בכלל להישאר בבית". 

כולנו הרגשנו את עוצמת הפגיעה שכמו מעכה את אבא שלו, שכולנו ראינו בו דמות. אחרי התפילה מצאתי את עצמי מסתודד עם שאר המדריכים החינוכיים ועם ר"מ אחד, מנסה להבין מה בדיוק קרה כאן עכשיו? לא זו התגובה שציפינו לה מאיש חינוך ברמ"ח איבריו.

ציפינו לאיזה קסם חינוכי מארסנל הכלים הבלתי נגמר שלו. ציפינו להרבה יותר מאשר התגובה האומללה הזו שכל כולה אפיין בן אדם שיוצא משלוות רוחו ועומד חסר אונים ומתוסכל מול הילד שלו שעושה לו בית ספר. 

אחרי סעודת שבת ולפני התחלת 'עונג שבת' הוא קרא לכולנו ואמר לנו בגלוי לב:

"אני מבקש מכם מחילה על מה שראיתם. נראה לי שאני מצליח לא רע בעולם החינוך ויש לי דווקא הישגים יפים, אבל בכל מה שנוגע לילד שלי אני חסר אונים. בניגוד לתלמידים שלי שיותר קל לי לקבל מולם החלטות שמגיעות מהשכל, בכל מה שנוגע לילדים שלי זה כבר עולם אחר. שם הרגש מדבר. הלוואי שהחינוך של הילדים שלי היה פשוט כמו חינוך התלמידים שלי".

*

זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה של מחנכים ואנשי חינוך שמצליחים לגעת בכל כך הרבה אנשים ובכל זאת כשמסתכלים על הילדים שלהם רואים שמשהו שם לא בדיוק עובד.

*

השבוע העליתי בעצמי פוסט שביקש עזרה מכל מי שמכיר ויודע משהו לגבי הדרכות הורים. קיבלתי המון תגובות, הרבה יותר ממה שחשבתי מכל מיני אבות ואמהות שכתבו לי: "כתבת בדיוק את מה שהרגשנו", "גם אנחנו הולכים לאיבוד עם חינוך הילדים וזה בא לנו בדיוק בזמן". משיחה עם חברי המחנכים התברר לי שהתופעה זהה אצל הרבה יותר מחנכים משחשבתי כאשר אחת מהמסקנות הסופיות היא: אתה יכול להיות מחנך נהדר ובכל זאת להרגיש שעם הילדים שלך זה דבר הרבה יותר מורכב. ככה זה כשהרגש והשכל מתערבבים ביחד. ואז גם נזכרתי באחד מהמשפטים היותר מנחמים שיצא לי לשמוע על חינוך:

אנחנו אחראיים להשתדלות, אבל לא אחראיים להצלחות.

או אם תרצו:

חינוך זה לכוון טוב טוב את האבן לפני שזורקים אותה לים, אבל אי אפשר לדעת לאן האדוות שלה ילכו.

טוב, כנראה שלא נותר לנו אלא להתפלל לסיוע משמים או לדמעות של הסבתא.