הם היו אחים תאומים זהים בבית ספר ואני הייתי המורה המקצועי שלהם. אחד מביניהם היה תלמיד מצטיין ואילו אחיו, למרות שהגיעו מאותו 'פס ייצור', היה תלמיד חלש ונחבא אל הכלים. הדבר היה לתופעה שכן המורים היו תדיר מתבלבלים ביניהם. בוקר אחד ענה האח המצטיין תשובה כל כך מבריקה שהחלטתי שאני חייב להגיד לאמא שלו.

בערב התקשרתי אליה ואמרתי לה בהתלהבות: "תקשיבי הילד שלך (וכאן בטעות נקטתי בשמו של האח החלש) פשוט היה מדהים היום. הוא ענה תשובה כזו מבריקה! זה באמת מראה לאן הוא יכול להגיע".

מכיון שידעתי שהאמא הזו רגילה שמשבחים את הילד המצטיין שלה, הופתעתי שהיא ממש התרגשה ואמרה לי: "אין לך מושג כמה שאתה משמח אותי! זו הפעם הראשונה שאומרים לי עליו דברים כאלו טובים. תודה רבה לך!". לא הבנתי על מה היא מדברת ולמה זו פעם ראשונה אבל זרמתי עם השיחה ורק אחרי שסיימתי אותה וכבר ניתקתי הבנתי את גודל הפדיחה: טעיתי בשמות. במקום להגיד לה את שמו של המצטיין, אמרתי לה את שם הילד השני.

למחרת בבוקר כשלימדתי את התאומים הגיע אליי האח החלש זורח כולו ואמר לי: "תשמע המורה, רציתי להגיד לך תודה ענקית! אמא שלי בחיים לא הייתה גאה בי כמו שהייתה גאה בי אתמול!"

אלא ששמתי לב למשהו מעניין: נראה כאילו משהו נכנס בו והוא התחפש לאחיו...אם עד עכשיו היה מרחף לי בשיעורים, פתאום אני רואה אותו כמו פנתר, מקשיב לכל דבר, משתתף יפה ועונה...לא הבנתי מאיפה השינוי הזה מגיע, וכשקראתי לו בסוף השיעור, הוא אמר לי שהוא רוצה להצדיק את המחמאה שנתתי לו...

מאז ועד סוף שנה הילד הזה השתתף אצלי בדיוק כמו אחיו, ענה על התשובות עד שבסוף השנה אף קבל במבחן המסכם ציון שעולה בנקודה על אחיו התאום.

לאחר מכן סיפרתי לצוות אצלנו על מה שקרה, והבנתי שמדובר בתופעה מוכרת וידועה בשם 'אפקט פיגמליון' כאשר משבחים ילדים על דברים שלא עשו והשבח נהפך לנבואה שמגשימה את עצמה.

מאז נתקלתי ברשת בעוד סיפורים כאלו של אנשי חינוך שבטעות שיבחו תלמיד או תלמידה שלא היו ראויים למחמאה, ומאותו רגע חוו שינוי מדהים לטובה.

מסתבר שאין כמו הכוח של מילה טובה בשביל להתחיל שינוי ולגרום לתלמיד לקבל כנפיים.

תנסו את זה בבית!