הוא ניגש אליי, תלמיד כיתה ה', ורצה לדבר איתי ביחידות. שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי שבעוד חודש מחלקים תעודות למחצית והוא ממש רוצה לשמח את אמא שלו ושהבטיח להביא לה תעודה טובה, אבל הוא יודע שלפי הציונים שלו, התעודה לא הולכת להיות משהו.

הכרתי את הסיפור של אמא שלו, אם חד הורית שבעלה עזב את הבית והיא פתאום מצאה את עצמה במציאות לא פשוטה מבחינה כלכלית, צריכה לזגזג בין כמה עבודות בשביל לפרנס את המשפחה.

הסתכלתי עליו, העיניים שלו דמעו, נראה שהוא ממש רצה לשמח אותה. רק לא ידעתי מה ניתן לעשות?

אני לא יכול לתת לו עשר בתורה אם הוא קיבל במבחן שבעים או לתת לו תשע במשנה אם הוא קיבל 60?

חוץ מזה אנחנו רוצים גם לשקף לו את המציאות ובחיים כמו שאנחנו יודעים אתה קוצר את מה שאתה זורע.

מצד שני, הנה עומד לפניי ילד שאוהב את אמא שלו ורוצה לשמח אותה ואיך אפשר להשיב את פניו ריקם? כאן, בניגוד למס הכנסה, אני המחנך יכול הרבה יותר להשפיע ולקבוע לאן הדברים יילכו.

הוא הסתכל עליי והבין לאן הרוח נושבת ונראה שכבר התייאש. הוא החל להסתובב ולחזור למקום שלו כאשר עלה לי רעיון:

"תשמע" אמרתי לו: "מצד אחד אני לא יכול סתם להמציא לך ציון דמיוני שלא מגיע לך ומצד שני אני רואה שאתה ממש רוצה לשמח את אמא שלך ואני מעריך את זה מאוד. אני אגיד לך מה נעשה. אני פשוט אלווה לך ציון מהמחצית הבאה ואתה תהיה חייב לי. אתה תצטרך להשקיע הרבה יותר במחצית הבאה בכדי להצדיק את הציון שנתת לי עכשיו על החשבון. האם זה מתאים לך?"

"מה זאת אומרת להלוות? שאני צריך כאילו לקבל מאה ועשר במחצית הבאה ואת הבונוסים אתה תוסיף לי כבר עכשיו..."

"בדיוק" עניתי לו: "זה יצריך הרבה השקעה מבחינתך. רק תן לי לפני כן לדבר עם המורים המקצועיים ולראות שהם גם מוכנים לסידור הזה".

דיברתי עם המורים המקצועיים שאחרי ששמעו את הרקע ואת הנכונות של התלמיד הזה להצלחה, הביעו את הסכמתם וכך היה: התלמיד הזה קיבל ציון אחד גבוה יותר בכל המקצועות והתחייב לפרוע את הצ'ק שהוא קיבל במחצית הבאה.

כשקיבל את התעודה אורו עיניו. "אמא שלי תהיה ממש שמחה!" אמר לי בהתלהבות והוסיף: "המורה, אל תדאג, אני לא הולך לאכזב אותך".

בערב אמא שלו התקשרה אליי ואמרה לי בהתרגשות:

"הילד שלי סיפר לי מה עשית בשבילו. תדע שהתעודה הזו נותנת סיבה לקום בבוקר ולהמשיך ולסחוב את התיק של החיים שלו לבד. מבקשת שתמסור את זה גם לשאר המורים"

למחרת בכיתה הוא היה כל כך מאושר. חבל שלא צילמתי את הפרצוף שלו כאשר סיפר לי בגאווה שאמא שלו שיתפה את האחיות שלה בתעודה היפה שהוא הביא. כשראיתי אותו הזכרתי לעצמי למה נכנסתי למקצוע ההוראה הזה מלכתחילה.

למען האמת חששתי בתוך תוכי מהמהלך הזה, גם כדי לא ליצור תקדים וגם חששתי האם הוא באמת יצליח לפרוע את הצ'ק שנתנו לו המורים ולעמוד בהבטחה שלו.

סוף הסיפור: במחצית הבאה הוא לא בדיוק הצליח להשיג בכל הציונים מאה ועשר ולא תמיד קיבל את הבונוסים אבל ראו שהוא התאמץ והשקיע את המקסימום עד שהצליח לשפר בציון אחד את כל המקצועות שהוא למד בהם.

אבל זה כבר מבחינתי רק הבונוס של כל הסיפור. העיקר זו האמונה ביכולות של ילד שבסך הכול רצה לשמח את אמא שלו, והאמונה העצמית שלו שהובילה אותו לפסגות חדשות.