הורות יכולה להיות עסק מתסכל: מליון פעם אמרתם לו להרים את הבגדים המלוכלכים, ואיכשהו הגרביים של אתמול עדיין מקשטים את רצפת החדר. אמרתם להם להפסיק לריב והם עדיין צועקים ובועטים. לקחתם אותם לגן חיות והם מתלוננים שהם רצו דווקא את פארק המים.

לפעמים נדמה שלא יעזור שום דבר: מה שלא נעשה עבורם, הדבר היחיד שמעניין אותם זה לשגע אותנו.

והאמת היא שיש סיכוי שלא פעם, בתת־מודע, הם באמת רוצים לעורר בנו את האמוציות האלה. הם באמת רוצים שנרגיש כעס, רוגז, אשמה. למזלנו הרב, מרגע שאנו מבינים מה קורה, אנחנו יכולים לשים קץ להתנהגויות מעוררות האמוציות האלה.

"שייכות" – הצורך להשתייך ליחידה גדולה יותר – מוגדרת בפסיכולוגיה של ימינו כצורך אנושי בסיסי. בימים עָבָרו, לפני שפשתה הפסיכולוגיה בקרב המחנה, מדובר היה פשוט בצורך הטבעי של הילד להשתלב עם הוריו, משפחתו והקהילה שלו.

באותם ימים זה התבטא בזה שהילד הלך, פחות או יותר, בעקבות הוריו. אם הם היו חייטים – הוא תפר; אם הם היו רועי צאן – הוא רעה צאן; אם הם היו דייגים – הוא דג. הצורך האנושי שלו בשייכות בא על סיפוקו כשעשה את מה שהמשפחה ציפתה ממנו. זה היה פשוט מאד: ההורים החליטו > הילד פעל בהתאם > הילד הרגיש שייך.

בחברה המערבית התהפכו היוצרות. הילדים במרכז הבמה וההורים מתאימים את עצמם להם. וכך זה פועל בימינו: הילד מחליט > הוא מושך אחריו את הוריו > הוא מרגיש שייך.

ברגע שאנו מודעים לדינמיקה הזו, נוכל להפוך אותה ולשוב למעמדנו כראשי־המשפחה. אנו נרצה לוודא שאנחנו ההורים ואנחנו אלה שמחליטים, כדי שניהול הבית לא יפול על כתפיה הלא־מנוסות של בת השנתיים או כתפיו ההורמונליות של בן השבע־עשרה.

הדוגמא הבאה מבטאת את דינמיקת הילד-הורה במונחים פשוטים:

ילד בן 4 משחק על המדרכה מחוץ לבית. אמא קוראת לו לארוחת ערב. הילד רוצה להמשיך לשחק, אז הוא בורח.

מה האמא עושה?

היא יכולה לרוץ אחריו במורד הרחוב כדי לתפוס אותו, או לקרוא לו שוב ושוב. במילים אחרות, הילד יכול לגרור את אמו אחריו במורד הרחוב.

או שהיא יכולה להכריז פעם אחת, בקול בטוח, "אני נכנסת לאכול, ונועלת את הדלת ללילה". בבחירתה באפשרות הזו יוצרת האמא דינמיקה שבה היא זו שמחליטה וגוררת את ילדהּ אחריה. אם היא נבונה מספיק לבחור באפשרות הזו, הילד ישב לצד הצלחת תוך דקות ספורות.

זו דוגמא פשוטה של הדינמיקה הזו, שבה קל לדמיין חבלים בלתי נראים שבהם הילד מושך את ההורה או ההורה מושך את הילד.

קצת יותר קשה לדמיין את ילדינו מושכים אותנו בחבלים שלהם (או לוחצים על הכפתורים שלנו) כשמדובר ברגשות, אבל גם כאן הם מנסים, בתת־מודע, לגרור אותנו באמצעות סיעור הרגשות שלנו.

צאו נא לטיול דמיוני בגן החיות כדי להבין את העקרון הזה. אנחנו, ההורים, החלטנו שהמשפחה מבקרת בגן החיות. ילדינו, תלמידים גאים של העידן המודרני, מנסים לגרור אותנו לכיוונם באמצעות קיטורים. הם לא אוהבים את גן החיות; הוא תינוקי; חם גיהינום; אנחנו תמיד הולכים לטיולים הכי דפוקים.

אם אנו צועדים בעקבות ילדינו, אנו מקבלים את תלונותיהם ומתחרטים על הטעם הגרוע שלנו בטיולים. אנו מתנצלים בהסבירנו שלא ידענו שיהיה כל כך חם, מבטיחים שבפעם הבאה הם יחליטו לאן הולכים, הולכים הביתה מאוכזבים בגלל הטיול הכושל שלנו, ומרגישים אשמים על שאנחנו באמת תמיד הולכים לטיולים הכי דפוקים.

אבל אם נבחר לקבוע את הטון בעצמנו, לא ניתן לתלונות שלהם להשפיע על הרגשות שלנו. לא נאבד את הבטחון בהחלטה שלנו לבקר בגן החיות, נודיע ברוגע "אנחנו מצטערים שחם לכם, אולי תשתו קצת מים?", וממשיכים הלאה אל עבר האוֹרַנְגְּ־אוּטָן.

הילדים - בראותם שהתלונות לא מזיזות אותנו - ילכו בסופו של דבר בעקבותינו ויתחילו ליהנות מן הטיול.

כשנבין את הדינמיקה הזאת, נוכל לזהות אותה בכל פעם שהיא צצה. אם אני כועסת על בתי בשל החדר המבולגן שלה, הרי שהיא גוררת אותי אחריה ובתת־מודע מכעיסה אותי בהשאירה את חדרה מבולגן.

כשאני מנטרלת את עצמי ומפסיקה לכעוס על זה, החדר המבולגן יתנקה. היא עשויה להפתיע אותי ולנקות את החדר, כי החליטה שהיא לא אוהבת אותו מבולגן; או שאני אייצר דינמיקה חדשה בכך שֶׁאוֹרֶה לה - בבטחון גמור ובלי רגשות - לנקות אותו.

חלקכם בודאי מרימים גבה. אתם בטוחים שזה לא יעבוד עם הילדים שלכם. אני מזמינה אתכם לחשוב על הרעיון ולנסות ליישם אותו בחיים שלכם.

זַהוּ את הדינמיקה במערכת היחסים שלכם עם ילדיכם והפסיקו לאפשר להם לגרות אתכם, להרגיז אתכם, להציק לכם. ברגע שתפסיקו להגיב להם, תוכלו לחשוב ברוגע וביצירתיות על דרכים ליצור דינמיקה שמעמידה אתכם בחזית. הרוגע והבטחון שלכם יעזרו לכם ליצור את האוירה שאתם חפצים בה בבית שלכם.