כהורים למתבגרים אנו מוצאים את עצמנו ניצבים לא פעם אל מול רצף אירועים מפתיע. תחילה, מגיעים אלינו ילדינו עם בעיה; אחר־כך אנחנו מציעים להם בכובד־ראש הצעה או פתרון; ובשלב השלישי, הם דוחים את התובנות שלנו בטענה שהן מציקות, לא רלוונטיות או גם־וגם.

מצופה היה שהרגעים האלה, שבהם ניגשים אלינו ילדינו הגדולים־יותר עם בעיותיהם, ישמשו הזדמנות נדירה להעמקת הקשר בינינו; אז איך זה שכל־כך הרבה פעמים הם משאירים אחריהם טעם מר? כמעט תמיד הסיבה לכך היא שאנחנו לא מספקים לבני־הנוער את מה שהם באמת צריכים. במודע או שלא־במודע, הנה מה שהם כנראה רוצים:   

הם צריכים אוזן־קשבת

מתבגרים, בדיוק כמו מבוגרים, עשויים למצוא את ההקלה הטובה ביותר מעצם הדיבור על דאגותיהם או מצוקותיהם. פתגם רווח אצל פסיכולוגים אומר ש"בעיה חריפה מאד בבטן – חריפה הרבה פחות על השולחן", וזה נכון בבעיות גדולות וקטנות כאחד.

כשבני־נוער מגיעים אלינו עם הבעיות שלהם, הנחת המוצא הטובה ביותר היא שהם לא מבקשים הצעות, או על־כל־פנים  עדיין לא מבקשים הצעות. תנו להם פשוט לשחרר לחץ.

"אני מדברת עם ההורים שלי בתור כותל", אומרת דנה בת ה-18, "בפרט אם זו בעיה קטנה מדי מכדי שאטפל בה. אני רק רוצה להוריד אותה מעל הלב שלי".

מתבגרים עשויים גם לחלוק את אשר על ליבם כאמצעי לשפוך את בְּליל־מחשבותיהם על השולחן, שם יוכלו לעבור עליהן ואולי לעשות בהן קצת סדר. או בלשונה של שירה בת ה-15, "לזהות את הבעיה, להגדיר אותה במילים - זה עוזר מאד". אנחנו, המבוגרים, יכולים ליצור את המרחב הזה עבור ילדינו המתבגרים, אם נזכור להקשיב מבלי להתערב, אם נתאפק מלהוסיף את המחשבות  שלנו לערימת המחשבות שעל השולחן.

הם מבקשים אמפתיה

הרבה מן הבעיות שמציקות למתבגרים אין להן פתרון. לא נוכל לתקן לב שבור, למנוע את הדרמות החברתיות שלהם, או לעשות משהו בקשר לעובדה שנקבעו להם שלושה מבחנים קשים לאותו יום. אבל הבעיות עצמן לא קשות כמו הצורך להתמודד עמן לבד לבד.

הרבה פעמים יש לבני־נוער בעיות שהם מרגישים צורך לחלוק, אבל לא עם חבריהם. במקרים שכאלה הם עשויים לבוא אלינו, אבל לא בשביל הפתרונות שלנו, אלא פשוט בשביל אמפתיה. משפטי "אוי, זה מבאס" או "את צודקת לגמרי שאת כועסת" כנים – מגלים להם שאנחנו כאן לצידם בשעת צרתם.

אם נרצה להוסיף על זה עוד, נוכל לשאול "מעדיף שאשאר אתך כאן או שאתה בקטע של פרטיות עכשיו?", ו"מה אני יכולה לעשות שלא יחמיר את המצב?". שאלות כאלו מעבירות מסר חזק שאנו לא נבהלים מהצרות של ילדינו, ושאנחנו איתם גם כשאין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לבעיה.

 

לא תזיק להם זריקת עידוד

עם כל הקושי שלנו, כהורים, לעצור את עצמנו, עלינו לזכור שאם נמהר להציע את עצותינו נסתכן בהעברת המסר הבא: "אתם אינךכם יכולים לטפל בבעיה, אבל אנחנו יכולים". מסר שכזה עשוי להתפרש אצל ילדינו כהבעת אי־אמון, בשעה שהם מבקשים בעיקר את האישור שלנו שהם מסוגלים להתמודד עם כל מה שהחיים יציבו בפניהם.

במקום להציע פתרונות, הבה נתמוך במתבגרים שלנו כשהם מנסים לעשות סדר. משפטים כמו "ראיתי אותך שורדת דברים קשים מאלה", או "זה לא פשוט, אבל אתה קשוח" - יש בהם כדי לספק לבני־הנוער מעט אויר־לנשימה ובטחון־עצמי, בשעה שמשאבי הבטחון שלהם מעורערים. 

אפילו מתבגרים שכבר טיפלו בבעיה כלשהי, עשויים לבקש את זריקת החיזוק שלנו. דנה אמרה שהיא נוהגת מדי פעם לספר להוריה על "מצב שנקלעתי אליו, ומה עשיתי כדי לצאת ממנו", כדי לקבל אישור שהיא קיבלה את ההחלטה הנכונה. במקרים האלה, לדבריה, היא "לא באמת צריכה את הפתרון שלהם, רק מוודאת שהם חושבים שעשיתי את הצעד הנכון עם נסיון פתרון־הבעיות המוגבל שלי".

לעתים קרובות מתגברים חשים פגיעים – אולי דווקא כשהם נפתחים בפני מבוגרים באשר לצרות ולהסתבכויות שלהם. במקרים כאלה, עצה מלאה בכוונות־טובות עשויה להתקבל אצלם כביקורת, ונאומי 'אמרתי־לך' – מוצדקים ככל שיהיו – עשויים להרגיש כמו התקפה ישירה. אפילו אם נורא מגרד לכם לציין שלימוד למבחן בביולוגיה בסופשבוע שעבר במקום יציאה עם החבר'ה היה כנראה מונע את הבעיה לחלוטין – עדיף כנראה לשמור את השיחה הזו להזדמנות אחרת. 

הם רוצים רעיונות, לא הוראות

הצעה של אוזן קשבת, אמפתיה ועידוד - בדרך־כלל מספקת לבני־הנוער את מה שהם רוצים. אבל אם אחר כל אלה, הם עדיין מבקשים פתרון, אזי יש מקום (סוף סוף!) למעט בעצה. קודם כול תשאלו אם הם אכן רוצים עזרה בפתרון הבעיה. אם קבלתם תשובה חיובית, חלקו את הנושא לקטגוריות: מה אפשר לשנות ומה אי־אפשר. 

עבור הסוג הראשון, התמקדו בצרכים שהמתבגרים שלכם מזהים, וצאו איתם לסיעור־מוחות כדי למצוא פתרונות. עבור הסוג השני, עזרו להם להשלים עם אותם דברים שאינם בשליטתם.

יהושע בן ה-16 מצא שאין לו שום שעות הפנאי בלו"ז שלו, כשאימוני ליגת הנוער נפלו בתקופה עמוסה במיוחד עבורו. "הייתי בלחץ היסטרי: גם כדורגל וגם שיא הלימודים. אבל ההורים שלי הבינו שלעזוב את הליגה - זה לא משהו שאני רוצה".

במקום זה, ההורים שלו נערכו לעזור לו להכין בכל בוקר כמויות של אוכל - מהסוג שאפשר לאכול במהירות - שיהושע יאכל בצהריים ואחרי הלימודים. כך נפתח לו חלון רחב של זמן בהפסקת הצהריים, ועוד חלון אחרי הלימודים בשעת החזרה הביתה – מה שהוריד ממנו הרבה מהלחץ. אבל כולם הסכימו שיצטרך לצמצם בשעות השינה שלו, עד שיירד הלחץ הלימודי.

"אנ מאושר כשיש לי אוכל ואני ישן טוב", אמר יהושע. "כשנאלצתי לישון פחות בתקופת האימונים, התמיכה של ההורים שלי בצורך הבסיסי שלי באוכל, התבררה כבעלת־ערך רב".

מעל הכול, נסו לפתור את הבעיות עם המתבגרים, לא בשבילם. מדהימה ככל שתהא התובנה שלנו, מוטב לשמור אותה בלב עד שהילדים שלנו יסיימו להתבטא. "כשמבוגרים מציעים פתרון במהירות רבה מדי", אומרת שירה בת ה-15, "זה מרגיש כאילו הם לא באמת מקשיבים לי, או לא באמת מבינים מה עובר עלי". ולא פעם מתברר שהקשבה והבנה היא כל מה שבני־הנוער שלנו היו צריכים.

ליסה דמור היא פסיכולוגית, מחברת שני ספרי הדרכה להורים שהיו לרבי־מכר. הטור הזה פורסם בניו־יורק טיימס