מכל צד שנסתכל על תקופת החזרה ללימודים, זאת תקופה של תוהו ובוהו מוחלט עבור ההורים. ממציאת הילקוט הכי אופנתי של הלו קיטי או ספיידרמן ועד למציאת מחברת ספירלה שורה אחת עם חמישה חוצצים, שבדיוק אותה הילד פשוט מוכרח – רשימת המטלות נראית ממש אינסופית.

ובכל זאת, עבור רבים מההורים בדורנו, הלחץ לקראת הלימודים מחוויר לעומת הלחץ שאנו חשים כאשר הילדים בסופו של דבר חוזרים למוסדות הלימודים. אחרי הכל, בחברה ההישגית והתחרותית בה אנו חיים, הרבה פעמים נראה כאילו אנו מודדים את איכות ההורות שלנו על פי ממוצע הציונים של ילדינו. אין פלא אם כן שעצם המחשבה על שיעורי בית, תעודות וימי הורים הופכים לנו את הבטן.

לעתים נראה כאילו אנו מודדים את איכות ההורות שלנו על פי ממוצע הציונים של ילדינו

ואם הלחץ שלנו כהורים גדול כל כך, אפשר רק לתאר מה הוא עושה לילדים שלנו. מחקרים מגלים מגמות להתפתחות רגשות חרדה בתלמידי המאה ה-21 – לחץ, דיכאון, מחלות פסיכוסומאטיות, התמכרויות לסמים ולאלכוהול... למעשה, הלחץ להצליח בבית הספר גדול כל כך, עד שמאמר שער במגזין מפורסם דיווח על התפשטות חסרת תקדים של תופעת תשישות לימודית – המתאפיינת בעניין פוחת והולך בקריאה והתנתקות הדרגתית מבית הספר – שפוגעת בילדים מערביים.

אחד ההיבטים המקסימים ביותר של המסורת היהודית הוא יכולתה להנחות, להגן ולחזק אותנו בנקודות בהן אנחנו זקוקים לכך במיוחד. כאילו שאבותינו יכלו לחזות את העתיד הרחוק, ולדעת שיום אחד יעמדו צאצאיהם עם הגב אל הקיר מול חרדת בית ספר, ובכליהם העתיקים שילחו לעברנו עצת חכמים. טעימות הזהב הבאות, שנשאבו מתוך החוכמה היהודית הקדומה, מבטיחות לשמור על שפיותן, שמחתן ובריאותן של משפחותינו בתקופת החזרה ללימודים – ובמשך שנות לימודים רבות בעתיד.

לימוד לשמו

המשנה אומרת שאת התורה צריכים ללמוד 'לשמה'. במילים אחרות, אנחנו לא צריכים ללמוד תורה מתוך מניעים חיצוניים (כמו ציון טוב בתעודה של א–לוהים או גאווה בידע התורני שלנו), אלא לתת לעצמנו ליהנות מיופיו והודו של הטקסט המקראי, ולהתענג ממנו בזכות עצמו.

באותו אופן אנחנו גם לא צריכים להציג את הלימוד בפני ילדינו כאמצעי למטרה כלשהי (כלומר, אם תשקיעו הרבה מתמטיקה, תצטיינו בבחינות ותוכלו להתקבל לאוניברסיטה טובה). מוטל עלינו לעזור להם להכיר ולהיפתח אל הקסם, ההתרגשות והזכות הטמונים בגילוי העולם שסובב אותנו.

על פי מנהג יהודי יפה, בפעם הראשונה שהילד ניגש ללמוד את אותיות הא'-ב', אנחנו מורחים אותן בדבש ונותנים לו ללקק. מטרת הדבש אינה להסוות את העמל והיגיעה שוודאי ממתינים לו, אלא כדי להזכיר לו ליהנות מהמתיקות שבלימוד. בדומה, אם נצא לטיול משפחתי בטבע בעקבות שיעורי הבית, או נשב יחד על הספות לשעת קריאה מפנקת על קערת פופקורן – נוכל לשמר את המתיקות המוטבעת בלימוד, בלי לחתור תחת חשיבותו של בית הספר.

וביום השביעי שבת וינפש

חייבים להודות על האמת – כמה שננסה להפחית את הלחץ מהילדים, לא נוכל לסלק אותו לגמרי. אחרי הכל, בית ספר מצריך עבודה קשה על פי תוכנית קבועה. למרות שלימודים משכילים ומקנים כלים, הם יכולים גם להיות תובעניים וקשים - וככה בדיוק זה צריך להיות. היהדות מעריכה מאוד שקדנות ועמל בכלל, ובכל הקשור ללימוד בפרט.

אבל המסורת שלנו מאמינה גם במנוחה. בספר שמות כתוב: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' א–לוהיך; לא תעשה [בו] כל מלאכה."

הילדים שלנו זקוקים נואשות לזמן עבור טעינת מצברים ותדלוק

ילדינו מבלים את שבועות הלימודים בתנועה מתמדת. מהלימודים לשיעורי שחייה ומשם לנגינה בכינור ולחוג הגברה באנגלית. הם זקוקים נואשות לזמן עבור טעינת מצברים ותדלוק, ובשבת הם זוכים לו. עם זאת, עבור הילדים השבת היא הרבה יותר מסתם הפסקת צינון שבועית. במנהגי השבת הילדים מוצאים את הקביעות המוכרת, לה הם זקוקים כדי להצליח בעולם עם קצב חיים מטורף כמו שלנו. ובקדושת השבת הם מוצאים את הרוחניות והתקווה שישמרו על בריאותם הנפשית בעולם הבלתי צפוי של המאה ה-21.

חנוך לנער על פי דרכו

דחיפת ילדים למוסדות חינוך – כמו אל תבניות המעוצבות על פי סטיגמה חברתית - הפכה להובי של ההורים בעולם המערבי. אולם המציאות היא שלא כל ילד מתאים לכל מוסד 'יוקרתי' או 'בעל שם'. המלך שלמה – החכם מכל אדם - התייחס לאמיתה הזאת בספר משלי כשהורה לנו: "חנוך לנער על פי דרכו". שימו לב, הוא לא מזכיר את הדרך שלנו, או את שיטת החינוך בבית הספר, או את השיטה של ועדת הקבלה למוסד - הוא מתייחס בפשטות לדרך של הילד.

המילים האלה דורשות מאיתנו גם לקבל באופן בסיסי את המציאות הלימודית האישית של ילדנו – השלמה עם העובדה שאולי לילד שלנו יש קשיים לימודיים מסוימים שדורשים גישה חינוכית ייחודית, או שהבת שלנו פשוט הולכת להיות – למרות שעות התרגול הרבות – תלמידה ממוצעת לחלוטין במתמטיקה.

הכרה וטיפוח מערכת התכונות והכישרונות הייחודית של הילד

מלבד הצורך לחנך את הילד על פי דרכו, הפסוק דורש מאיתנו להתקדם עוד מעט ולזהות ולטפח את מערכת המעלות והכישרונות הייחודית שלו – ולא משנה אם הם נחשבים "מעלות" או "כישרונות" על פי הסטנדרטים החברתיים המודרניים. בספרו העוסק בערכים יהודיים, כותב הרב טלושקין מסה על דברי המלך שלמה:

"כהורים, אנחנו חייבים לקחת בחשבון את יכולותיו ואת תחומי התעניינותו האינטלקטואליים והאמנותיים של הילד. ובכל זאת, פגשתי הורים שיש להם דעה ברורה איזה סוג אדם בדיוק הילד שלהם צריך להיות, ושאינם מכניסים לחשבון את ענייניו האישיים של הילד. גישה כזאת שוללת את יסוד עצמיותו של הילד."

אחד הכלים היעילים ביותר להאיר את תכונותיו הייחודיות של כל ילד הוא תיאורית ריבוי האינטליגנציות של הווארד גארדנר (1983-1999), שבה הוא מתאר לפחות שמונה סוגים נפרדים של אינטליגנציות מועילות לחברה, הקיימות באדם. שמונה תחומים שונים בהם נוכל לגלות את ניצוץ הגאונות בילדינו.

ילדים שמצליחים מאוד בהרכבת פאזלים או בניה בלגו, למשל, הם בעלי, מה שגארדנר מכנה, אינטליגנציה מרחבית טובה, בעוד שילדים שאוהבים לקרוא ולספר סיפורים זכו באינטליגנציה לשונית. בדרך כלל לילדים שאוהבים חרקים יש אינטליגנציה נטורליסטית, ולעומתם ילדים שמתלהבים ממשחקי אסטרטגיה זכו לאינטליגנציה לוגית-מתמטית. לילדים בעלי כושר הנהגה טבעי יש אינטליגנציה בין אישית טובה. ילדים בעלי אינטליגנציה תנועתית גבוהה הם קלי תנועה ובעלי קואורדינציה גופנית טובה, בעוד שבעלי האינטליגנציה המוזיקלית נמשכים לשירה ולנגינה בכלים.

אם אתם ברי מזל במיוחד במסע ההורי שלכם, תזכו להכיר ילד עם אינטליגנציה אנושית – ניצוץ מתת א-ל של מתיקות ואהבה שגובר בגדול על ציון 99 בבגרות.

אבל אפילו אם אתם מגיעים למסקנה שמהילד שלכם לא הולך לצאת איינשטיין, אתם נמצאים בחברה טובה. בסופו של דבר, רוב הילדים שלנו הם... פשוט ילדים רגילים – טובים בחלק מן הדברים ולא כל כך באחרים, והם סומכים עלינו שנאהב אותם ונתמוך בהם על כל היופי והחן הטבעיים שיש בהם כילדים רגילים.