בשבוע שעבר יצא לי להיפגש עם מישהי בענייני עבודה.

הגעתי אליה למשרד בשעה שקבענו. היא הייתה עסוקה במחשב ובלי להתיק את עיניה מהמסך סימנה לי להיכנס. התיישבתי מולה וחיכיתי שהיא תתפנה אלי.

זה קרה בסוף למשך 2 שניות שבהן היא הרימה את עיניה מהמסך וחננה אותי במבט קצר.

לאורך כל הפגישה היא הייתה עסוקה בפלאפון שלה. בקושי הרימה לעברי מבט, זרקה מילה פה ושם, שאלה שאלות, ענתה על שאלותיי אבל באופן כללי נתנה לי את התחושה שאני באמת לא מעניינת אותה ושעצם זה שהיא מאשרת לי לשבת מולה זה כבוד גדול.

אמנם היא הייתה נוכחת באופן פיזי, אבל מעבר לזה היא הייתה במקום אחר לגמרי.

בדרך הביתה הרהרתי על הזמן שבזבזתי, על האנרגיות שהוצאתי ועל התחושה העלובה שליוותה אותי. ואז חשבתי שאולי זה לא היה לגמרי בזבוז זמן. למדתי מהפגישה בצורה הכי מוחשית כמה יחס מזלזל יכול לפגוע ואיך בחוסר תשומת לב אפשר לגרום לאדם אחר לתחושה לא נעימה, אפילו בלי להגיד משהו פוגע...

נחתי הביתה ליום חופש קלאסי – ילדים מיוזעים ששיחקו כבר בהכול וחיסלו את ארון הממתקים ואת מגירת הפירות, והתעסוקה היחידה שהם מצאו הייתה לריב ולקטר במרץ.

רגע לפני שהתחלתי לצעוק ולהתעצבן, נזכרתי בפגישה.

פתאום חשבתי שאולי יש מצבים שכן כדאי לנהוג כמו זו שפגשתי. להיות נוכחת פיזית אבל לא נוכחת רגשית. לתת לילדים את ההרגשה שאני שם בתור המבוגר האחראי במקרה שמריבה יוצאת מכלל שליטה, אבל אני לא נכנסת למקומות רגשיים שעדיף שאדיר את רגלי מהם – אני לא לוקחת צד במריבה, לא מפרידה כוחות, לא מגיבה בעצבים לקיטורים. נמצאת שם כשצריך אותי אבל לא מאפשרת לרעשי רקע להיכנס לתוכי.

המשפטים שנשמעו אותו אחר צהריים בבית כדוגמת: "אוף, אין מה לאכול בבית הזה!", "הוא לקח לי", "היא הרביצה לי", "היא אמרה שאני תינוקת" – התעופפו מעלי ולא חדרו אלי לתודעה כדי להפר את שלוות רוחי.

בערב, כשהבעל חזר הביתה ושאל אותי איך אני מסכמת את הפגישה, אמרתי לו שהיה דווקא די יעיל.

דיתי וינשטיין, עורכת של מגזין הפסקת קפה - מגזין דיגיטלי לנשים. נלקח ברשות מתוך הגליון. לרישום ללא עלות https://n.sendmsg.co.il/Minisites.aspx?p=81506-52202636856-17788