השעה 9 בבוקר. כשליאת מוציאה סוף-סוף את הילדים מהבית היא מרגישה כאילו היא אחרי ריצת מרתון. מתנשפת, היא מנסה לעשות רשימה של מה שעליה לעשות באותו יום, אבל לא מצליחה למצוא עט. "את כזו בלגניסטית", היא יורדת על עצמה. "אין פלא שאת אף פעם לא מצליחה להשתלט על שום דבר. אפילו עט מסכן את לא מצליחה למצוא."

ככל שמתגברת הביקורת העצמית, ההישגים הרבים שכבר הספיקה להשיג באותו יום נמוגים להם לאִטם. היא הכינה כריכים וחתכה את הקרום של הלחם, ארזה את החטיף המתאים להעדפתו של כל ילד והניחה בתיק המתאים, הצליחה לארגן את הילדים כך שיהיו לבושים כראוי והם הגיעו בזמן לבתי הספר ולגנים. בדרך חזרה הספיקה אפילו לקפוץ למכולת. אבל כל זה כבר נשכח.

בעודה מכניסה בגדים למכונת הכביסה מבחינה ליאת בייאוש כי אבקת הכביסה כמעט נגמרה, עובדה שפרחה מראשה בעודה ממהרת לסיים את הקניות במכולת. אם היה לה עט יכולה הייתה להוסיף אבקת כביסה לרשימת הקניות שלה, כפי שעושה חברתה מירי, אבל קרוב לוודאי שזה לא היה עוזר. הרשימה הייתה פשוט נבלעת בבור-ללא-תחתית שקרוי התיק שלה, לפני הנסיעה הבאה לסוּפר.

היא צריכה שמישהו יכיר בהישגיה כדי להיות מסוגלת להעריכם בעצמה

לרגע מבזיקה לנגד עיניה תמונת הסלון המבהיק של חברתה איריס, כשהיא שוכחת שיש לאיריס עוזרת שמגיעה פעמיים בשבוע. בעגמומיות מכריחה ליאת את עצמה להתמודד עם שיא הבלגן – החדרים של הילדים. היא יודעת שעד שבעלה יחזור מהעבודה הערב, הבית ישוב להיות מבולגן.

ליאת סובלת מתסמונת ה"הלוואי שמישהו היה שם לב". היא צריכה שמישהו יכיר בהישגיה כדי להיות מסוגלת להעריכם בעצמה. יתרה מזאת, היא לא מסוגלת להכיר במגבלותיה והיא דוחפת את עצמה עוד ועוד, מסתכנת בגלישה לבור של ייאוש. הצורך הלגיטימי שלה בכוס קפה ובהפסקה לשיחת טלפון בתום המרוץ המטורף של הבוקר, זוכה להתעלמות. ליאת צועדת על דרך המלך לשחיקה אימהית. הגעתה לשם מואצת על-ידי הביקורת המתמדת וההשוואות הלא מחמיאות שמלוות אותה במהלך היום.

דרך אחרת

בסופו של דבר, כשליאת מסדרת את המצרכים מהקניות, היא מכירה בכך שהיא מותשת. היא לא מצליחה להיות יעילה כשהיא עייפה, וחוץ מזה, כל אדם שעובד במשרד זוכה להפסקת קפה. היא מוציאה ספל גדול עם תמונה של אישה מחזיקה תינוק ביד אחת ושואב אבק בשנייה, ועליה הכיתוב: "אתם יכולים לקרוא לי סופרוומן". למרות שכבר היו בבית די והותר ספלים, ליאת קנתה לעצמה את הספל הזה, זמן קצר לאחר שעזבה את עבודתה כדי להפוך למנהלת ביתית במשרה מלאה. כן, כך היא קוראת לעצמה, מכיוון שלתואר "עקרת בית" יש קונוטציה שלילית מבחינתה. היא בוחרת שקיק תה מהאוסף המגוון שבבית, ומתיישבת על הספה כדי להתקשר לאיריס.

השיחה עם איריס הייתה נהדרת, אבל מדי פעם מוטרדת ליאת מהשוואה עצמית לא מחמיאה לחברה המוצלחת כל-כך, שעמה היא משוחחת. כשהיא שמה לב לכך שהיא רואה את עצמה בצורה שלילית, היא מזכירה לעצמה שלכל אחד יש יתרונות וחסרונות ושלכל דבר יש מחיר. נכון שהבית שלה מבולגן, אבל הוא זוכה להכרה בלתי מעורערת בתור "הבית הכי כייפי בשכונה", מקום הבילוי המועדף על ילדיה וחבריהם הרבים.

כתוצאה מכך, הבית אף פעם לא ממש נקי. בדרך כלל הוא נראה כמו בלגן שנמצא פחות-או-יותר-בשליטה. היתרון הוא, שהיא תמיד יודעת מה זוממים ילדיה ומיהם חבריהם. בעודה נכנסת ויוצאת מחדריהם, מסדרת הרים של כביסה או חוזרת עם נעל אבודה, היא שומעת חלקים משיחותיהם שמאפשרים לה הצצה לעולמו הפנימי של כל ילד. לעתים, אם יש לה מזל, הם אפילו פונים אליה ואומרים, "מה דעתך, אמא?" רגעים אלה נדירים, אך הם קורים רק כתוצאה מהיותה נוכחת וזמינה, ואת המחיר הזה היא משלמת בשמחה – מעורבות וזמינות בתמורה להישגים חיצוניים.

להתגבר על התסמונת

לכל אֵם יש אחריות משפחתית נוספת על זו האימהית – לטפח את תחושת הערך העצמי שלה, על-ידי הכרה בהישגיה והתגברות על הביקורת וההשוואות השליליות לאחרים. אם תחפרו עמוק בתוך כל אמא-שחוקה-עד-עפר, תגלו אישה בלתי-נראית שכמהה להכרה מסוימת, להזדמנות למלא מחדש את מצבריה המרוקנים. נקיטת אמצעים כדי למנוע מראש שחיקה אימהית מהווה נדיבות אמיתית כלפי המשפחה, כי בלתי אפשרי לנהל בית ולתפקד ביעילות כשמיכל ה"דלק" ריק לחלוטין.

אל תזלזלי בעצמך. כשאת בעומס, בעיקר בתקופות של נתינה אינטנסיבית (למשל, בתקופת החגים), מומלץ להשליך הצידה לפעמים את רשימת המטלות האינסופית. במקומה ערכי רשימה חדשה, רשימה של וו'או, כמה דברים עשיתי השבוע, כדי להבטיח שמאמצייך יזכו להכרה והערכה. כן, להערכה שלך עצמך! סופרוומן אמיתית היא אישה שמסוגלת להכיר במגבלותיה ומכבדת את הישגיה, מבלי להיות תלויה במקורות חיצוניים שיספקו לה את החיזוק שלו היא זקוקה.