השעה שעת בוקר מוקדמת מאוד ביום שבת. הכל עדיין שלו וחשוך, כשבתי מעירה אותי בתמימות משנתי השלווה.

"אמא", היא לוחשת בקול, "אני יכולה ללכת לשירה?"

אני ממלמלת ומנסה להוציא מפי משהו שישמע כמו משפט הגיוני, עד שלבסוף אני מצליחה לשאול, "מה השעה?"

היא מדדה לאיטה אל השעון במטבח וחוזרת.

"שבע", היא מודיעה.

"שבע בבוקר? למה את ערה?" אני נאנקת.

"שירה רוצה שאבוא אליה", היא חוזרת על דבריה בסבלנות.

"לא. זה מוקדם מדי", זוהי תשובתי הזעופה.

בתי לא מתבלבלת לרגע.

"אבל אמא שלה מרשה".

אני מודיעה על גזר הדין האימהי:

"חבל מאוד, אבל השעה מוקדמת מדי. את לא יכולה ללכת".

ואז, בקול מלא כבוד אך מאוכזב, בוקעת מפיה של בתי "שורת המחץ". מדובר במשפט קלאסי, אוניברסלי, המשפט שמציב בפני אבות ואמהות חידה עלומה שטרם פוצחה עד עצם היום הזה.

"אבל למה לא?" היא שואלת.

כמו כל הורה מנוסה, יש כמה תשובות סטנדרטיות לאותה שאלה שנונה ונפלאה. התשובה הנפוצה, המפיצה הילה של סמכות בלתי מעורערת היא "כי ככה אמרתי". במילים אלה השתמשו הורינו כשהיינו ילדים. כולנו נשבענו שלעולם לא נשתמש בביטוי שנוא זה על ילדינו שלנו – עד שנולדו לנו ילדים שהיו מספיק גדולים כדי לדבר.

במצב הערנות החלקית ביותר בו נמצאתי באותו בוקר שבת, הייתי מוכנה ביותר לירות את תגובת ה"כי ככה אמרתי" ממחסן הנשק שלי. אבל אז קרה משהו. מוחי המעורפל נכנס במפתיע להילוך גבוה ותהליכי החשיבה שלי עברו שינוי מפתיע. שאלתה של בתי, "אבל למה לא?", עוררה בתוכי צורך לערוך בדיקה עצמית מעמיקה של הסיבה לכך שאיני מרשה לה ללכת לשחק עם שירה. בוודאי שהשעה מוקדמת בבוקר, אבל היא הייתה ערה ולבושה לגמרי וזה לא היה יום לימודים. יתרה מכך, אמה של שירה, בניגוד לאמהות אחרות מסוימות, בהחלט מסכימה לארח בשעות הבוקר המוקדמות, עם עלות השחר. אז מה הייתה בעצם הסיבה להתנגדות שלי?

וראה זה פלא – שורת המחץ "כי ככה אמרתי" התפוגגה כלא הייתה.

"בסדר – את יכולה ללכת", לחשתי בנדיבות.

הרגע ההיסטורי חלף במהרה, בעודה ממלמלת תודה במהירות ויוצאת מהדלת, משאירה אותי עם שרידי שינה והרבה חומר למחשבה.

החיים כהורים הם קדחתניים ודורשים מאתנו לקבל החלטות כל שתי דקות בערך. האם להתערב במלחמת הכריות או להניח להם להסתדר לבד? האם להציע ארוחת ערב חלופית או להניח לו לרעוב? האם לאפשר לה להישאר בבית למרות שברור שהיא לא חולה? האם להגיב לאותו טון חצוף או לשלוח אותה לפסק זמן בחדר? האם להצביע בפניה על כך שנעליה הפוכות ולהסתכן בכך שאהרוס את השמחה על הלבוש העצמאי?

בעולם מושלם, כל ההורים ניחנים באינטליגנציה מבריקה, יכולת לקרוא מחשבות ויכולת לראות את העתיד

בעולם מושלם, כל ההורים ניחנים באינטליגנציה מבריקה, יכולת לקרוא מחשבות ויכולת לראות את העתיד, כמו גם יכולת להציע מילות חוכמה במצבים מאתגרים במיוחד. בעולם שכזה, כל החלטה שמתקבלת היא החלטה הוגנת שנשקלה לעומק, עטופה בכוונות טובות, כנות ואמיתיוּת.

ובכן, השמועה טוענת שהעולם לא מושלם. ואפילו אותם הורים שיש להם אינטליגנציה מעל הממוצע מגלים תכופות כי קבלת החלטות היא עסק לא פשוט, שלא נועד כלל לרפי הלבב. יש לי וידוי – מדי פעם קורה שההחלטות שאני מקבלת לא בדיוק נשקלות לעומק. לעתים, בעיקר כשאני עייפה, מותשת מרוב עבודה ו/או מוטרדת, אני עלולה להגיב לבקשותיהם של ילדיי בתשובות שלא בהכרח משקפות קבלת החלטות נבונה.

ומסיבה זו ייתכן שיש מקום להפרדה בין ה"למה לא?" לבין ה"כי ככה אמרתי!". זו הייתה התגלית שלי בשבת בבוקר ומאז, נפקחו עיניי לעולם חדש – עולם בו זה בסדר לטעות ולבטל פסקי-דין חסרי טעם.

מה היה קורה אם התרחיש שלעיל לא היה מתרחש? נניח שבמקום זאת, הייתי מתבצרת בעמדתי ועומדת על כך שבתי תישאר בבית ב- 7:00 בבוקר רק בגלל ש"ככה אמרתי"? גם בלי היכולת לחזות את העתיד אני יכולה לנבא בוודאות של 100% כמעט שהתוצאות היו בהחלט לא נעימות. קרוב לוודאי שבוקר השבת שלנו היה מלא במרירות של ילדה בת 8 וכל זאת רק בגלל שאמא שלה קיבלה החלטה שהייתה מבוססת על... שום דבר.

אני לא דוגלת בגישה ותרנית של הורים, כשההחלטות מתקבלות ואז מתבטלות בתדירות גבוהה. למרות הבעייתיות בתגובה של "כי ככה אמרתי", במקרים רבים זוהי התשובה הנכונה היחידה לשאלה המאתגרת של "למה לא?". היא מבהירה לילד כי כבוד להחלטותיו של ההורה הוא חשוב וכי לא כל דבר בחיים אפשר להבין.

אולם אני מוצאת כי טמונה עוצמה רבה בהבנה שאני לא חייבת תמיד להיות צודקת וכי אני יכולה ברוגע ובשלווה לשנות כיוון, להציל את כבודי ולשמור על שלום בית. כאשר, במחשבה שנייה, מתברר שתגובתי הייתה סתם "לא" כוחני שלא הותיר מקום למשפט הוגן, חובה עליי לקחת רגע ולשקול מחדש את החלטתי. מדוע עליי "לעמוד על שלי", אם אני מגלה שאין לי כלל על מה לעמוד?

ילדיי מעריכים את אותו מבט מרוחק בעיניי כשאני מהרהרת בהחלטה שקיבלתי זה עתה, בודקת אם יש בה היגיון ושכל ישר. והם יודעים גם שבסופו של דבר, התנגדותם עלולה להידחות וגזר הדין המקורי יישאר על כנו.

לשחק עם חברים עם עלות השחר? במחשבה שנייה, אין בעיה - את מוזמנת ללכת וליהנות.

עוגיות שוקולד לארוחת ערב? לא בא בחשבון!

למה לא?

כי אני אמא שלך וככה אמרתי.