שעת ערב. מחולל החמצן משמיע רעש בכניסה לדירה המרווחת. מימין נמצא חדר שינה מואר באור רך, עם ארבע מיטות מסודרות לאורך הקירות. אני מציצה לתוכן – ארבע ילדות קטנות שקועות בשינה עמוקה. "נעמי בת 5!" מכריז שלט צבעוני על הקיר. כל אחת מהילדות האלה היא סוג של נס – כולן ניטשו על-ידי הוריהן הביולוגיים בגלל מגבלותיהן, אך כולן ניצלו מגורל לא ידוע על-ידי האהבה ללא תנאי של יעל וג'ים פטני.

בסלון החמים, השיחה זורמת בינינו בנעימות. אווירה נינוחה זו היא שאפשרה לג'ים וליעל לעשות את הלא-ייאמן – לאמץ ארבע ילדות יהודיות עם צרכים מיוחדים, ולהביא אותן לפרוח בארץ הקודש. כל ארבע הבנות – אבי ובקה, התאומות בנות החמש, נעמי בת החמש ואהובה דינה בת השלוש – סובלות ממגוון בעיות רפואיות, כולל תסמונת פרדר-וילי, שיתוק מוחין, בעיות נשימה ונכויות התפתחותיות. מיכל החמצן בכניסה הוא פשוט אביזר נוסף ב"מחסן" הרפואי של משפחת פטני, מחסן שהנסיבות המיוחדות שלהם דורשות; ולפי גישתם הנינוחה, נראה שבני הזוג מקבלים בשלווה את כל מה שהם פוגשים בדרכם.

"במקום לקנות יאכטה, אימצנו ארבעה ילדים"

יעל מתבדחת שזוהי האמהוּת השלישית שלה. בני הזוג נפגשו והתחתנו לפני 10 שנים. לכל אחד מהם היו ילדים מנישואין קודמים – חמישה ילדים שלה וארבעה שלו. הוא עוסק בכתיבה שיווקית ומחקר עבור חברה בפלורידה. היא עובדת במשמרת לילה ככתבת טכנית ומנהלת תיעוד טכני של חברת תוכנה שגם היא נמצאת בפלורידה. בשעה שרוב הזוגות בשלבים דומים בחיים שוקלים פרישה, בני הזוג פטני עוסקים בחיפוש גננות. "במקום לקנות יאכטה, אימצנו ארבעה ילדים", מתלוצץ ג'ים.

בקה ואבי

"ג'ים תמיד אומר שאם עושים דברים מהסיבות הנכונות, הכל מסתדר", מספרת יעל בביטחון גמור. יעל תמיד חלמה לאמץ ילד, למרות שגידלה בהצלחה חמישה ילדים משל עצמה. ג'ים מודה שמעולם לא חלם על דברים כאלה. אבל יום אחד, הוא נפעם ממכתב שקיבל מראש ישיבה במיאמי, פלורידה, שבו תוארה מצוקתם של מספר ילדים יהודיים שחיכו נואשות למשפחות מאמצות ולמשפחות אומנות. ג'ים מעולם לא ידע קודם שקיים צורך כה משמעותי; אבל המכתב הזה, בשילוב עם האידיאליזם המולד של יעל, הוביל את בני הזוג להירשם לתוכנית הכשרה בת שמונה שבועות, שלימדה אותם במה כרוך האימוץ.

ההכשרה נועדה להיות אינטנסיבית ומציאותית, ולתאר בפירוט רב בדיוק מה יקבלו ההורים המאמצים בתמורה. למרות שהיתרונות תוארו בצורה נפלאה, החסרונות היו משמעותיים ולא נעשה שום ניסיון להסתירם או לייפותם.

בני הזוג פטני היו חריגים בתוכנית ההכשרה – הן במצבם המשפחתי והן בגישתם לאימוץ באופן כללי. בשעה שרוב המועמדים לאימוץ לא היו מסוגלים להוליד ילדים ביולוגיים, ג'ים ויעל היו הורים מנוסים ומסופקים. המניע שלהם היה אלטרואיסטי לחלוטין והם יצאו לדרך ללא כל ציפיות מילדם המאומץ.

בנוסף על פנייתם לאימוץ ילד בפלורידה, מילאו גם בני הזוג פטני שאלון מאתגר מאוד אצל רב מדֶנבֶר שמוצא לילדים יהודיים הורים מאמצים יהודיים. "האם הייתם מאמצים ילד שעלול למות?" הם נשאלו וגם "עם איזו רמה של נכות אתם מסוגלים להתמודד?"

צלצול הטלפון הגיע בלילה. ג'ים ויעל היו אמורים לטוס לישראל לביקור ביום המחרת. יש תינוקת בפאלם ביץ' שהוריה מעוניינים למסור אותה לאימוץ. בעיותיה הרפואיות של התינוקת עדיין לא היו ידועות לחלוטין. האם הם רוצים לפגוש את אביה הביולוגי של התינוקת?

אבי משחקת

יעל מתארת את שיחתה עם האב כשיחה כאובה ביותר. הוא היה קרוע בין הרצון לשמור על בתו ולגדלה, לבין ההבנה שהבין בעמקי לבו, כי הוא ואשתו אינם מסוגלים לעמוד בדרישות הייחודיות של ילדה עם צרכים מיוחדים. לאחר שדעכה הסערה הרגשית לאיטה, ההכרעה הייתה ברורה: ההורים הביולוגיים החליטו למסור את בתם בת ששת השבועות לאימוץ לבני הזוג פטני. הפרטים החוקיים הוסדרו ונעמי הצטרפה למשפחה.

יעל וג'ים פתוחים לגבי עובדת האימוץ – עם בני משפחה וחברים, וגם עם הבנות עצמן. כשנעמי הפכה לבתם, שלחו בני הזוג פטני "הודעות לידה", כמקובל. אבל על החגיגה העיבה מציאות עגומה: נעמי הייתה בטיפול נמרץ, מחוברת לצינורית הזנה, כתוצאה מתסמונת שפוגעת ברפלקס המציצה. לאחר שחרורה מבית החולים, האכילה יעל את התינוקת בזהירות ובשקדנות במזרק, ונדרשה לה שעה שלמה לקלוט 50 מ"ל של תחליף חלב.

זמן קצר לאחר מכן קיבל השבט אל חיקו, בהפרשי זמן קלים, את התאומות אבי ובקה, שאומצו בגיל שנה וחצי. כמו שהיה עם נעמי, הבעיות הרפואיות היו עובדה קיימת, אבל גישת ה"אנחנו יכולים" היא זו שמשלה בכיפה. עבר זמן קצר ואז הם קיבלו שיחה נוספת: תינוקת נוספת מועמדת לאימוץ. האם הם מוכנים לאמץ ילדה רביעית?

מצבה הרפואי של בתם הצעירה ביותר מאלץ אותם לבצע הערכה מחודשת של תשובתם לשאלה "האם היית מאמץ ילד שעלול למות?"

אהובה דינה הצטרפה לאחרונה למשפחת פטני, לאחר הליכים חוקיים מתישים, ובעיותיה הרפואיות הציבו בפניהם אתגר כלכלי משמעותי. עשרת האשפוזים שחוותה בשנה האחרונה היו מתישים, בעיקר משום שבית החולים הקרוב ביותר נמצא במרחק 40 דקות מביתם! ולמרות שג'ים ויעל ענו "לא", בתשובה על השאלה "האם היית מאמץ ילד שעלול למות?", מצבה הרפואי של בתם הצעירה ביותר אילץ אותם לעשות הערכה מחודשת בנושא.

אתגרים ודאגות לא חסרו. בתחילה הדאגה הייתה לברר בדיוק מהם הקשיים העומדים בפני בנותיהן וכיצד להתמודד עמם בצורה הטובה ביותר. ביקורים רבים אצל רופאים, שיחות טלפון ומחקר מעמיק נכנסו לתמונה. בנוסף לכך, היו בני הזוג פטני צריכים לברר כיצד להשתמש בשירותי הרווחה של ארצות הברית – מבוך של ביורוקרטיה אינסופית שדרש מחקר מעמיק נוסף.

אבל האתגר המתמשך ביותר הוא האנרגיה הפיסית הדרושה לטיפול בארבע ילדות קטנות במשך 24 שעות. כשהם גרו במיאמי, עזרו לבני הזוג בנותיהם הגדולות, בעיקר כשלקחו את הילדות לביקורים הרבים אצל רופאים. מאז הגעתה של נעמי הביתה, שכרו בני הזוג עזרה במשרה מלאה במשק הבית – הכרח יותר מאשר מותרות. כשמישהו אחר רוחץ כלים ועושה כביסה, יעל פנויה לטפל בבנות. שיגרת היום-יום, גם ככה, היא קדחתנית, כפי שניתן לתאר.

אבי וג'ים

לאחר מחשבה מרובה, החליטו בני הזוג לעלות ארצה. שיקוליהם בהחלטה הגדולה כללו את היתרונות של שירותי הרווחה המוצעים בארץ; מניסיונם, רוב השירותים שהם קיבלו קיימים גם בארץ ואף יותר מכך. הם מקבלים קצבה חודשית שמביאה בחשבון את מספר הילדים בעלי הצרכים המיוחדים, וקרוב לוודאי שבתם הסובלת משיתוק מוחין תזכה לקצבת ניידות שתאפשר להם לקנות מכונית. המערכת הרפואית השוויונית גם היא מאוד נוחה – בארה"ב לא תמיד ניתן להגיע לרופאים בהתראה קצרה, ואילו בארץ כמעט תמיד אפשר להגיע לרופא באותו יום.

ארבע הילדות, כמו פרחים עדינים הפונים לכיוון השמש, גדלו ופרחו מאז אימוצן. בריאותן השתפרה פלאים, עד כדי כך, שאחת הבנות תשתלב בבית ספר רגיל בשנה הבאה, ושתיים נוספות עומדות גם הן על סף שילוב דומה. הן ניזונות מהאנרגיה הייחודית המפעפעת במשפחתן הייחודית – תערובת מרגשת של אהבה, חמלה, תשוקה לחיים, שלווה וחלומות על עתיד טוב יותר. לדברי יעל, "למדנו שאיננו יכולים לשנות את העולם, אך אנו יכולים להפוך את חלקת האלוקים הקטנה שלנו למקום טוב יותר."