רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

להאמין בילד: המשותף לקומדיה ולהורות יהודית

י״ח במרחשוון ה׳תשס״ט י״ח במרחשוון ה׳תשס״ט 16/11/2008 | מאת חנה וייסברג

ניתן לחכות חודשים ושנים עד שנראה כיצד מאמצינו כהורים נושאים פרי.

זאת הייתה המחצית הקשה ביותר. בכל שנות לימודיי בחטיבת הביניים מצאתי את עצמי תמיד ברשימת המצטיינים. אבל הפעם, בתיכון, תעודת המחצית השנייה שלי הייתה מורכבת בעיקר מ'מספיק'. בעיניי, התעודה ביטאה את הגדול בפחדיי. משמעותה הייתה כישלון.

אני זוכרת שחזרתי הביתה והסתובבתי מדוכדכת. אמרתי לאמא שלי שאני חושבת לעבור בית ספר. אולי מקום ששמים בו פחות דגש על הישגים לימודיים יתאים לי יותר?

אבל במשך הקיץ, מצב הרוח שלי השתפר. זה לא היה משהו שההורים שלי אמרו. אבא שלי לא אמר, "גם לי היה בלתי-מספיק בכימיה בתיכון!" ואמא שלי לא התעקשה "תראי שהשנה הבאה תהיה קלה יותר!" מה ששינה את תחושתי היה אמונם האיתנה של הוריי - למרות שהיא לא בוטאה במילים – בי ובפוטנציאל שלי, אותה שאפתי יחד עם אוויר בית ילדותי. רוח האמון נשבה ממדפי ספרים והשטיחים שהיוו את יסודות הבית עצמו.

בבית ידעתי שחנה פרידמן היא לא כישלון. ידעתי את זה כי ההורים שלי ידעו את זה.

כמה שנים אחר כך, עליתי ארצה. פתאום, אפילו האינטראקציה הפשוטה ביותר עם העברית הרצוצה שלי השאירה אותי מלאת תחושת כישלון והשפלה: תשלום חשבון החשמל, התמקחות עם נהג המונית על מחיר הנסיעה, חידוש חוזה השכירות שלי.

אני זוכרת שבאותן שנים קשות, הייתי חוזרת הביתה לבולטימור פעם בכמה חודשים, ומרגישה אחרת ברגע שהצגתי את רגלי בבית הוריי. שם הייתי חנה פרידמן הכשרונית. אני מישהו. וזה שינה את העולם.

הילדים שלי

אחרי שלוש שנים בישראל, הקמתי עם בעלי בית משלנו, עם השם "וייסברג" על הדלת. זמן קצר אחר כך, כשהפכתי לאם, ידעתי שמכל המתנות שהוריי נתנו לי, אהבה ללא תנאים היא זאת שהייתי הכי רוצה להעביר לילדיי .

אבל, כשילדיי החלו לגדול, למדתי שזה לא תמיד קל כמו שזה היה נראה בבית הוריי. 

יום אחד, כמה שנים אחרי שהפכתי לאם, צלצל הטלפון. "גברת וייסברג, הבת שלך מרביצה לילדים אחרים בגן. האמהות מתחילות להתלונן." בת השלוש הזו כבר סיפקה לי שנה שלמה של מבטים זועמים מאימהות אחרות בגלל משיכות שיער או נשיכות או שריטות בגן השעשועים ובכל מקום אחר שאליו הסתכנתי לקחת אותה.

אין ספק שהייתי אמא גרועה. הבת שלי הייתה אלימה חסרת תקנה. משהו, איכשהו, השתבש נורא. אני זוכרת את הייאוש כאילו היה זה רק אתמול.

כל קומיקאי יספר לכם ש"קומדיה שווה טרגדיה פלוס זמן". אדי מרפי יכול לחנוק אותך מצחוק בסיפור החוויות שלו מטיפול השורש האחרון שעבר, אבל כשרופא השיניים עמד מעליו וקדח בפיו, הוא ישב מכווץ, וברור שהוא לא צחק.

אותה בת שגרמה לי שנים של קושי ומבוכה, היא היום מתיקות טהורה.

גם כשמדובר בחינוך ילדינו, חוויות האמהות האישיות שלי גילו לי שוב ושוב שקומדיה שווה לטרגדיה פלוס זמן. הרבה זמן.

אותה בת שגרמה לי שנים של קושי ומבוכה, היא היום הראשונה שתושיט יד עוזרת, או שתכין מכתב "רפואה שלמה" לחברה חולה, או שתמהר להרגיע תינוק בוכה. היום אני יכולה לצחוק על עצמי.

אבל אז, עם הקידוחים בפה, מינוס הזמן, זה ממש לא היה מצחיק.

משום שגידול ילדים דורש כמויות עצומות של סבלנות. מקורות יהודיים משווים את האמון בילדינו לגינון.

בדיוק כפי שהגנן טומן פקעת של צבעוני באדמה, ויכול להמתין חודשים בלי לראות כל סימן לצמיחה או התקדמות, כך גם עם הילדים שלנו. אנחנו יכולים לחכות חודשים ושנים ולא לראות כיצד מאמצינו כהורים נושאים פרי. המופרע של הכיתה נשאר מופרע. הבת השולית נשארת שולית. הילד הרגיש מדי חוזר הביתה כל יום בדמעות.

אבל בדיוק כמו שהגנן מאמין שפקעת הצבעוני מפתחת שורשים בלתי נראים עמוק מתחת לפני האדמה, חכמינו קוראים להורים להמשיך להאמין שאפילו זה שמאחר מאוד לפרוח, יפרח בסופו של דבר.

הם מזכירים להורים כמה חשוב להמשיך ולהאמין בפוטנציאל של הילד, אפילו במקרים שבהם המורים והמנהל ואפילו הסבים והסבתות שלו - סבורים כבר מזמן שהפקעת הזאת רקובה.

לאשת חינוך ידועה אחת, היה ילד שזיכה אותה ואת אביו בעשרות שיחות קשות ממורים ומנהלים. אחרי אחת מהפגישות האלה, עם מנהל שרצה לסלק את בנם מבית הספר, ישבו היא ובעלה במשך עשרים דקות תמימות במכוניתם וחיזקו בעצמם את ההבנה שכהורים, הם רואים בילד צדדים שהמנהלים לא רואים.

האם הזכירה לעצמה שכשבנה היה בן ארבע, הוא נתן את הוופל המצופה שלו לאחותו הקטנה שבכתה. האב הזכיר לעצמו שאמנם הוא ילד שמתקשה לשבת במנוחה, אבל הוא גם ילד שאוהב להשקיע בפרוייקטים ולעשות חסד ובעל לב זהב.

הורים שמאמינים בילדיהם אינם בנות-יענה הטומנות את ראשיהן בחול

ההורים האלה השקיעו את הזמן במכונית החונה, משום שהבינו שלגישה שלהם כלפי בנם יש הכוח לעזור לו לנצח או להפסיד. הם גם הבינו שהזמנים שבהם הכי קשה להאמין בילדים שלנו, הם בדיוק הזמנים שבהם הילדים הכי זקוקים לאמון שלנו.

הורים שמאמינים בילדיהם אינם בנות-יענה הטומנות את ראשיהן בחול. ברור שאפילו ההורה בעל האמונה החזקה ביותר בפוטנציאל שבילדו, צריך לעשות גם צעדים מעשיים כדי לטפל בבעיות כשהן מתעוררות.

אבל בלי אמונה איתנה שהילדים שלנו יתגברו לבסוף על הניסיונות שעומדים לפניהם, אפילו בעזרת המטפלים הטובים ביותר ויועצים חינוכיים ומרפאים בעיסוק, ילדינו היקרים עדיין יצטרכו לטפס על ההר, אבל עם תרמילים כבדים על כתפיהם – כבדים מעול הספקות שלנו – שימשכו אותם כלפי מטה.

מאז אותו טלפון מהגננת לפני כל כך הרבה שנים, זומנתי לעוד הרבה שיחות, אם בטלפון או בפגישה אישית. בלי יוצאת מן הכלל, כל אחת מהשיחות האלה מוציאה לי את הרוח מהמפרשים.

אבל כשזה קורה, אני יושבת ומזכירה לעצמי שהיום, אותו ילד שההורים שלו ישבו ושוחחו עליו במכונית, הוא אב ובעל מסור, ומנהל אהוב ומצליח בעצמו. אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שכל עוד אני מאמינה שהדברים ישתפרו כאשר אני עדיין יושבת מכווצת בכיסא רופא השיניים, רוב הסיכויים שבתוך כמה חודשים או שנים קצרות, אוכל לצחוק.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן