כשאחי, דיוויד, קיבל את פרס האמי עבור הסדרה שלו – האוס (house), הוא עמד לפני 35 מיליון איש והצהיר: "אני מודה להוריי על שעשו אותי מספיק שמח ומספיק מיושב כדי ליהנות מזה. אבל אני רוצה גם להודות לאנשים האחרים שנכנסו לחיי ועשו אותי אומלל, ציני וכעוס, משום שבלעדיהם, הדמות הזאת (ד"ר האוס) לא הייתה מצליחה להיות מי שהיא."

לקראת יום האם, התחלתי לחשוב על אמא שלנו. מה היה הסוד של האישה הזאת? היא גידלה שלושה בנים בקנדה, בבית יהודי מהמעמד הבינוני ולא יותר מדי שומר מצוות, מתוך ציפייה שכולנו נגדל להיות עורכי דין, רופאים או רואי חשבון (כמו אבא). ובכל זאת, איכשהו, שלושתנו חרגנו מהשטנץ והלכנו לעשות כמה דברים מעניינים.

דיוויד, הבכור, היה התקווה הגדולה שלנו ל"נורמליות". הוא נהיה עורך דין, שותף מצליח בחברה בעיר טורונטו, אך עזב את עולם המשפטים תוך זמן קצר, כדי לנסות לשלוח את ידו בכתיבה – יותר נכון, כדי להיות תסריטאי מורעב נוסף בהוליווד. להפתעת כולנו, חוץ מאמא, הוא הצליח! אחרי שהצטרף לצוותי הכתיבה של הסדרות חוק וסדר והפרקליטים הוא יצר והפיק סדרה משל עצמו, האוס. עם 26 מיליון צופים שבועיים, אפשר לומר שהוא הצליח לא רע.

ואני? אני עזבתי את קנדה בגיל 17, דחיתי בשתי ידיים את ההשכלה האוניברסיטאית ואת החיסכון ללימודים גבוהים, שהוריי פתחו עבורי שבוע אחרי שנולדתי. הכנסתי לשוק את משפחתי וחבריי, ונכנסתי ללימודי רבנות בישיבת "אש התורה" בירושלים. בנוסף להיותי מנהל פיתוח משאבים לאש-התורה הבין-לאומית, אני עומד גם בראש האתר HonestReporting.com, כלב השמירה הגדול ביותר שמגן על ישראל מהטיית דיווחים בתקשורת.

רפאל, התאום שלי, הותיר מאחור את חלומותיו לגבי עולם הסרטים, וגם הוא הפך לרב. לאחרונה, הוא הרים את הכפפה המקורית שלו, למטרה גבוהה באמת, והפיק את הסרט התיעודי עטור השבחים - "אובססיה". הסרט חושף את איומו של האיסלאם הרדיקלי על העולם. למעלה מעשרה מיליון איש צפו בו, והוא עורר סערה רצינית בארה"ב, הודות להקרנותיו החוזרות והנשנות. בשלב זה עובד אחי על סרט ההמשך – "הג'יהאד השלישי".

ותודה לא-ל, שלושתנו נשואים באושר וזכינו להביא נכדים רבים להורינו.

אז חשבתי לעצמי, מה העניקה לנו אמא שלנו, שנתן לנו כזה ביטחון לקחת סיכונים ולצאת לעולם, לפלס דרכים משל עצמנו ולהצליח?

דבר אחד שידוע לי, זה שהיא תמיד האמינה שאנחנו מושלמים. מעולם לא היה לה ספק שיש לנו את הכישרון והפוטנציאל להצליח בכל מה שנעלה בדעתנו. אולי זו הסיבה שהיא גררה אותי בעליצות לשיעורי ויולה, פסנתר, כינור, גיטרה, אורגן, גולף, טניס, צילום, שחייה ואפילו "קריאה מהירה".

כשזה נגע לילדים שלה, הייתה לה יכולת בלתי-טבעית למחוק ממאגר הזיכרון שלה, כמעט מייד, כל מעשה או תכונה שליליים. היא זוכרת רק את החיובי. על פי ההיסטוריה המשוכתבת שלה, אנחנו אף פעם לא רבנו, תמיד למדנו בשמחה, ומעולם לא נשלחנו אל חדר המנהל כי רבנו עם חבר לכיתה בהפסקות. הזיכרונות שלנו על קטטות במושב האחורי לא בדיוק חופפים את שלה, אבל אנחנו יודעים שהייתה לנו מעריצה קבועה, מישהי שהאמינה בנו לחלוטין. טוב, הרי ברור היום, שהשעות האינסופיות שדיוויד צפה בטלוויזיה, היו בעצם לימוד מקצוע!

קיבלנו את זה כמובן מאליו שאמא תמיד נמצאת שם בשבילנו. פשוט חשבנו שזה חלק מתפקיד האימהוּת. היא ויתרה על משרת האחות שאהבה כדי להיות עמנו בבית. בכיתות הנמוכות, היינו חוזרים הביתה לארוחת צהריים, לחיוך, מרק חם וסנדוויץ' של חמאת בוטנים עם פרצוף מחייך מחתיכות בננה, או איזו יצירה מקורית אחרת. בשנים המאוחרות יותר, היא התעקשה להכין עבורנו את ארוחות הצהריים שלקחנו איתנו כדי "שיהיה לנו יותר זמן ללמוד".

המסר נקלט: יש לנו כל מה שדרוש כדי להצליח בחיים.

כל מאמץ והישג זכה לשבח ועידוד, לא משנה כמה היה קטן. ידענו שנהיה מה שהאמנו שנוכל להיות. אם נפצענו, היא הייתה מנחמת אותנו ומספרת לנו איזה גיבורים היינו. אחרי כל מבחן היא אמרה לנו כמה היא גאה בנו. אולי גלגלנו לפעמים את עינינו בגיחוך, אבל המסר נקלט: יש לנו כל מה שדרוש כדי להצליח בחיים.

אפילו כשזרקו אותנו מבית הספר היהודי בפעם המי-יודע-כמה – הפעם כי קפצנו מחלון הכיתה בקומה השנייה באמצע השיעור – היא תמיד עמדה לימיננו. כשסולקנו לבסוף, היא קיבלה את טענתנו על תת-רמה בלימוד, ומצאה אלטרנטיבה טובה יותר. היא לא העלתה בדעתה שהיא מגדלת שני רבנים-לעתיד.

אבל עם כל העלאת הזיכרונות הזאת, הייתי עדיין מוטרד. כל הדברים האלה הם בכל זאת קשורים לבסיס ההורות. ודאי אמהות רבות מכירות את הטכניקות האלה ושולטות בהן במידה מסוימת. אז מה היה הסוד שלה? מכיוון שלא הייתה לי אפשרות אחרת, החלטתי לשאול אותה.

היא סיפרה לי על המקרה הבא: "דיוויד היה בן שנה ושמונה חודשים כשאתם התאומים נולדתם. השנים הראשונות היו מלאות פעילות ומאוד עמוסות, כמו שאתה יכול לתאר לעצמך, אבל אני הרגשתי שזכיתי בפיס. פעם, חברה פגשה אותי עושה קניות עם שניכם בעגלה ודיוויד מסתובב בין הרגלים. היא אמרה לי בטון סימפטי, 'מסכנה, את בטח גמורה.' מייד הגבתי: 'אני חושבת שאני האדם הכי מאושר בעולם!' הבטתי למטה וראיתי שחיוך גדול נמרח על הפנים של דיוויד. הבנתי שכל דבר שאומרים ועושים יקבע אם הילדים ירגישו טוב עם עצמם או להפך."

הייתי צעיר מכדי שאוכל לזכור את המקרה, אבל אני כן זוכר שאמא סיפרה לנו הרבה פעמים, שכשהיא שומעת אמהות אחרות מתלוננות בחופש הגדול שהילדים בבית "משגעים אותן", היא אומרת להן (ולנו) שהן משוגעות בעצמן – היא כל כך אהבה שהיינו איתה בבית.

אני חושב שזה היה הסוד של אמא. היא נהנתה להיות אם. היא נהנתה מאיתנו. והמסר הזה חלחל עמוק יותר מכל דבר אחר שהייתה יכולה להעניק לנו.

אנחנו אוהבים אותך, אמא!

נ.ב. בסוף דבריה, היא סיכמה את המסר שלה ב"כמובן, עוזר מאוד גם לבחור בעל נהדר ואב נהדר!"

 

***

 

 


דייויד שור מגיע לארץ להרצאה ודיון מיוחד בנושא
"הוליווד ויהדות, הוליווד ויהודים"
לרגל פתיחת המרכז החדש aish תל אביב
לחצו כאן לפרטים נוספים
הכניסה חופשית