במשך עשרות שנים, מאות שנים... בסדר, כנראה מאז ומתמיד, בלבלו אותנו בני הנוער בכל העולם. הם בוחנים, מתסכלים, מבלבלים, נאבקים, פרובוקטיביים, משגעים, מביכים, מעצבנים – אתם תופסים את הרעיון. אי אפשר להתמודד איתם.

אף אחד – לא נח ולא אינשטיין, לא רופאים ולא פסיכולוגים – הצליחו אי פעם, או יצליחו אי פעם, להבין אותם על-אמת. צריך להשלים עם זה. זה לא יקרה. אבל אחרי שהצלחתי לשרוד 8 בני נוער משל עצמי, יש לי עצה אחת איך להסתדר איתם, ואפשר לסכם אותה בשתי מילים: אל תתווכחו.

וזאת הסיבה:

אנשים אוהבים להגיד שההתבגרות, אצל רובנו, היא השלב הכי קשה שאנו עוברים בחיינו. אני לא מסכים. משום שהתבגרות אינה בדיוק שלב – היא בסך הכל תקופת מעבר. מעבר שמחבר בין הילדות לבגרות. התבגרות אינה נמל; אי אפשר לעגון שם. אין לה כתובת; אי אפשר לגור שם. אין לה אטמוספרה ממשית; בקושי אפשר לנשום שם.

התפקיד שלנו הוא לעזור להם לנתב את מסעם אל חוף הבגרות בצורה הכי בטוחה והכי מהירה שאפשר.

זהו חדר המתנה מוזר, שבו אנשים מתגודדים עד שאומרים להם לאיזה חדר להיכנס. יש אנשים שקוראים להם זמן קצר אחרי כניסתם; אחרים חייבים להמתין משך זמן שנראה כמו נצח, ויש כאלה שמשום מה אף פעם לא נכנסים אליו.

יש כאלה שמנצלים את הזמן בצורה טובה – קוראים, לומדים, חושבים (נדיר, אבל קיים), אבל הרוב פשוט סופרים את המרצפות, מרפרפים שש פעמים על אותו מאמר במגזין שעל השולחן, או מתלוננים לכל מי שעושה את עצמו מקשיב.

ככה זה עם שנות ההתבגרות. והתפקיד שלנו, בתור הורים לנוודים האלה, הוא לעזור להם לנתב את מסעם אל חוף הבגרות בצורה הכי בטוחה והכי מהירה שאפשר.

בדרך כלל המסע שלהם, מהילדות לבגרות, מפחיד. אחרי הכל, מי היה מחליף מרצונו חיים של שעשועים, תשומת לב וסיפורי לילה טוב, תמורת חיים של אחריות, כאבי גב ותשלומים חודשיים על ביטוח רכב? נכון, הם יודעים שהם לא יכולים להישאר ילדים לנצח; אבל כמו כל החוויות הלא נעימות והבלתי נמנעות, הם מעדיפים לדחות אותן כמה שאפשר.

אז מה עושה ילד נורמלי ונפחד בן 13 או בן 17 כדי לדחות את המפגש ההכרחי הזה עם הגורל שנקרא בגרות? הוא מתווכח עם ההורים שלו.

אמא: "רותם, תעשה לי טובה ותוריד את הפח."

רותם: (בוהה במחשב שלו בלי להניד עפעף)

אמא: "רותם, שמעת אותי? שאלתי אם אתה יכול להוריד את הפח!"

רותם: "שמעתי, שמעתי. את לא צריכה לצעוק."

אמא: "אם אתה לא עונה לי, איך אני יכולה לדעת ששמעת אותי? חוץ מזה, לא צעקתי."

רותם: "כן צעקת, את תמיד צועקת."

אמא: "אני לא צועקת תמיד. אתה זה שכל הזמן מרים את הקול."

רותם: "אה באמת? מתי למשל? אולי תתני לי כמה דוגמאות שהרמתי את הקול (הוא שואל בקול רם מאוד)."

אמא: "אהם... אני לא מצליחה לחשוב על דוגמא ברגע זה."

רותם: "בטח שאת לא יכולה. את תמיד מאשימה אותי על דברים שאת בעצמך עושה."

וככה זה נמשך. שלא תבינו לא נכון: רותם לא מנסה סתם להתחמק מזריקת האשפה. בהתחמקויות כאלה הוא ממש מומחה, כמו כל בני הנוער שמבקשים מהם לעשות משהו שלא בדיוק מתחשק להם. אילו היה רוצה להתחמק היה יכול לעשות זאת בקלות, בשתי מילים:

אמא: "רותם, תעשה לי טובה ותוריד את הזבל."

רותם: "עוד מעט."

אבל בשיחה הארוכה שתיארנו קודם, לא רק שהוא נפטר מהמטלה, הוא מנצל את השיחה כהזדמנות נפלאה להתווכח עם אמא. וכשהוא רב עם אמא, הוא מחזק את אחיזתו במבצר הילדות. מבוגרים לא רבים עם ההורים שלהם; ילדים כן. ואמא, תמימה שכמותה, נפלה הישר למלכודת.

במקום להתווכח, אמא הייתה צריכה לגייס את הטכניקה היעילה ביותר שברשותה: פגע וברח.

אחרי שאמא תסיים לקרוא את המאמר הזה, אותה סצינה תיראה כבר כך:

אמא: "רותם, תוריד בבקשה את האשפה."

רותם: (בוהה במסך).

אמא: "ביקשתי ממך להוריד את הזבל. זה התפקיד שלך."

(אמא יוצאת מחדרו של רותם... ולא חוזרת).

ומה קורה אז, כאשר (ולא אם) רותם מתעלם מבקשתה ולא מרוקן את הפח, גם אחר כך. מה אמורים אמא או אבא לעשות אז?

התשובה היא לא כלום. הוצאת האשפה מהבית אינה דבר חיוני עבור התפתחותו של רותם. זה יכול להיות נחמד, אולי אפילו מאלף, אבל לא חיוני. כמובן, תוכלו ליצור כמה תוצאות טבעיות (או הגיוניות) לרותם על שלא שמע בקולכם – כמו מניעת פריבילגיה כלשהי או הפחתת דמי הכיס. רק תדאגו שזה יהיה דבר שנמצא בשליטתכם המלאה, להבדיל מדרישה שישכב לישון מוקדם יותר, למשל, דבר שנמצא לגמרי מחוץ לשליטתכם.

אתם לא יכולים להכריח את בני העשרה שלכם לשמוע בקולכם אם הם לא רוצים.

זכרו, אתם כהורים, מילאתם את תפקידכם ללמד אותו מה התפקיד שלו. לא משנה מה התגובה או העדר התגובה מצידו של רותם, הוא למד דבר חשוב – שהורים צריכים לכוון את ילדיהם לקחת חלק במטלות הבית היומיומיות. אתם לא יכולים להכריח את בני העשרה שלכם לשמוע בקולכם אם הם לא רוצים (איך לגרום להם לרצות לציית זה כבר נושא למאמר אחר). פגע וברח אומר שבכל פעם שבה נתקלים בהתנגדות (קרי 'תמיד'), אתם חייבים לעשות כל מה שביכולתכם כדי להתנתק. ברגע שתגיבו, הסיכויים לוויכוח יתממשו בין רגע. היזהרו! בני נוער אלופים בהפיכת חילופי דברים פשוטים וסתמיים למלחמה גרעינית. הם התמחו במציאת דרכים ללחוץ על הכפתור שלכם כדי שלא תוכלו להתאפק מלהשיב מלחמה. למה? לא משום שהם ממש נהנים מהמלחמה, אלא רק בגלל הצורך לשרוד. הם חוששים שלא יוכלו לשרוד כמבוגרים, אז הם מנסים להישאר ילדים. סביב זה מתפתחת כל המלחמה.

תהיו ברורים. לא לריב זה לא אומר שאתם לא יכולים לתת להם הוראות, לא להטיל עליהם תפקידים או אף פעם לא להגיד להם 'לא'. זה כן אומר שאתם לא יכולים להישאר בזירת הקרב.

דנה: "אני יכולה לקחת את המכונית הלילה?"

אבא: "מצטער דנה, בפעם שעברה לא החזרת אותה בזמן ואמרתי לך שיהיו לזה השלכות."

דנה: "מה?! הבנות סומכות עלי! כבר הבטחתי!"

אבא: "מצטער."

דנה: "אבל אבא, כשהחזרתי את המכונית בפעם שעברה כבר ישנת, בכל מקרה לא היית צריך אותה. והכבישים היו עמוסים ושירה הייתה צריכה לקחת משהו בדרך ו................."

[אין תגובה כי אבא כבר יצא מהחדר]

פגע וברח. אולי זה נשמע גס, חסר נימוס ואפילו לא הוגן. אבל גם אם יש בזה משהו מכל אלה, הרי זה הרע במיעוטו. וזה יעזור להביא אותם אל הבגרות – המקום שאליו הם צריכים להגיע.

הורי העולם כולו התאחדו – אל תילחמו.

לפחות, תנסו את זה הערב. מה יש לכם להפסיד?