בעלי ואני קראנו לבת הראשונה שלנו ברוריה, על שמה של חכמת התלמוד הידועה. תלינו בה תקוות גדולות, ומכיוון שאחייניותיי קוראות מאז שמלאו להן שלוש שנים, הנחתי שאם אתחיל מוקדם, ברוריה שלנו תדע לקרוא היטב כאשר תגיע לבית הספר היסודי.

לכן, מתוך תחושת אחריות, התחלתי באותיות וצלילים ובפיזור מדבקות מתאימות על כל חפצי הבית. בניתי עבורה סביבה אוריינית שתאפשר לה כל הזמן ללמוד אך שום דבר לא קרה. ברוריה אהבה להקשיב לסיפורים, אבל כשעצרתי לפני מילה כדי לראות אם היא מסוגלת לנחש בעצמה מה היא עומדת להיות, הייתה פשוט דממה.

כשמלאו לברוריה שלוש וחצי שנים ולא נמצאה בה שום נטייה ספרותית, החלטתי לקחת אותה למאבחנת ידועת שם מומחית לקריאה. זה היה מבצע שלם להגיע אליה, בעלי ואני וברוריה ואחיה התינוק. כשהגענו, ברוריה כבר הייתה רעבה, חסרת מנוחה וקרובה מאוד להתקף זעם.

לאחר הראיון, אמרה לנו המומחית בעדינות שבאמת אין צורך להתחיל כל כך מוקדם בבדיקות כאשר הילדה רק בת שלוש. אבל היא כן מצאה שלברוריה יש בעיות במודעות פונֶמית. נשמתי לרווחה. סוף סוף דיאגנוזה! איזושהי ליקוי למידה! עכשיו עומד לפניי פרויקט שעליו אני יכולה להתנפל.

לא, לא, לא, הרגיעה אותנו המומחית, לא צריך לעשות שום דבר, פשוט תמשיכו להקריא לה, ותחזרו שוב אם עדיין תהיינה בעיות כשימלאו לה שש שנים.

מה לכל הרוחות את עושה לילדה? תני לה להיות ילדה קטנה!

"מה לכל הרוחות את עושה לילדה?" שאלה אותי חברה, לאחר שסיפרתי לה על הנסיעה למאבחנת. "יש לה כזאת אישיות נפלאה ואת פשוט הורסת אותה בגלל איזושהי הנחה מטורפת שהיא צריכה להתחיל לקרא את טולסטוי בגן הילדים. תני לה להיות ילדה קטנה!"

פתאום קלטתי: המטרה שלי הייתה בעצם חיזוק הביטחון העצמי שלי. כל כך רציתי שיהיה לה זמן ליהנות מספרות יפה שאני הפסדתי כשהפכתי להיות אובססיבית לגבי הציונים בבית הספר. אבל החלום שלי לא הביא את ברוריה למקום שאליו רציתי שהיא תגיע; במקום זה, היא הפכה להיות עצבנית וחסרת שמחה ברגע שהתקרבה לספרים. איזה סיוט. אז הנחנו לנושא במשך השנים הבאות, והיא לא הגיעה לכיתה א' כשהיא מדפדפת ב"מלחמה ושלום".

לפני זמן מה, בגיל שבע, סיימה ברוריה את ספר הילדים הראשון שלה. רציתי לברך ברכת הודיה. יש מעט מאוד ציוני דרך בחיים שבאמת מובילים אותנו לעולם אחר. אולי פסיעותיו הראשונות של תינוק, לידה, מוות – וקריאת הספר הראשון. אין עוד חוויה כזאת: בכל פעם אתה נכנס לעולם דמיוני אחר והסופר מנתב אותך למקומות וזמנים שלעולם לא יכולת להכיר – וכשאתה נוחת חזרה אל המציאות, אתה עדיין על הכורסה בסלון. הקריאה מחברת אותך לאנשים אחרים ותקופות שונות, ומציבה אותך במרכז השיח העולמי הרחב.

ובכן, כל התיאוריה הזאת באמת נחמדה מאוד, אבל... כרגע אנחנו טובעים בספרים. יש ערימות באמבטיה ועל שולחן המטבח ומתחת לשולחן. רוב הזמן אני מבקשת מברוריה להחזיר את הספר הקודם למדף לפני שהיא לוקחת אחד אחר. "אבל זה טפשי!" היא מתלוננת. "איך אני יכולה לקרוא רק ספר אחד בכל פעם? חייבות להיות לפחות שלוש הרפתקאות בכל מקום שבו אני יושבת!"

עוד לא הגענו לתלמוד. אבל ברוריה כן הקריאה לי (בהטעמה נפלאה) את כל ברכותיו של יעקב לבניו, וגם אני הרגשתי מבורכת.

אני עדיין מקריאה ספרים לברוריה. ואני מגלה את כל העולמות הנפלאים של המילים, שאיבדתי לפני זמן רב כל כך, כשהחלטתי שאני צריכה להפנות את השכלתי היקרה למשהו משתלם מבחינה כלכלית. תודה לא-ל, לבתי אין שום מושג שלהנאתה מהספרים יש איזושהי מטרה - להוציא הנאה טהורה.

הלוואי שזה תמיד יישאר ככה.