רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

למשוך או לשחרר את החבל?

ו׳ בשבט ה׳תשס״ח ו׳ בשבט ה׳תשס״ח 13/01/2008 | מאת רונית כפיר

רק אתמול הייתי בגיל העשרה, ופתאום יש לי ילדים שמגלים סובלנות לאמא 'קשישה' שלא בדיוק מבינה 'איך זה היום.

לחיים, כך נראה, חוש הומור משל עצמם. רק אתמול הוצאתי תעודת זהות בפעם הראשונה - נבוכה ומתפעלת מהבגרות והעצמאות שהיא משדרת - וכבר אני נמצאת מצידה השני של המטבע: אמא לבני נוער העושים את צעדיהם הראשונים בעולם המבוגרים, מחייכים חיוך סובלני לאמא 'קשישה' שלא בדיוק מבינה 'איך זה היום', רצים קדימה ושוכחים להסתכל מידי פעם לאחור ומנסים בכל הכוח לשכוח שרק אתמול היו תינוקות.

הם לא הראשונים שמתנהגים ככה. גם אני הייתי כזאת. לא כל כך מזמן. לא! אל תגידו לי שכבר עברו מאז 30 שנה – לא יכול להיות!

הייתי אז בת 10...

קודם ניסיתי לצעוד לאורך המדרכה, ללכת לאן שתוביל אותי. אמנם רציתי לברוח מהבית הזה ושכולם ילמדו לקח, אבל בכל זאת פחדתי ללכת לאיבוד בשכונה החדשה והבלתי מוכרת אליה עברנו אך לפני מספר ימים.

לאחר צעדה של כעשרים דקות, מצאתי את עצמי עומדת... מתחת לבית שלנו.

חציתי את הכביש, וניסיתי את המדרכה הנגדית. עוד עשרים דקות וחזרה לנקודת המוצא. שני ניסיונות נוספים וזכיתי להכיר את שיטת התכנון העירוני המעגלי.

החלטתי לבחור כיוון, ולצעוד קדימה. לחצות כל מכשול, מבלי לשנות כיוון. כעבור חצי שעה הגעתי לגינה ציבורית. בדרך קטפתי לעצמי פירות שונים משלל גדרות החי והעצים שבדרך – חרובים, קריסה, פיטנגו...

שיחקתי מעט במתקנים, שתיתי ממתקן השתייה, עקבתי אחר הילדים המשחקים. מידי פעם מישהו שאל אותי למה אני עדיין לובשת את בגדי בית הספר – לא טרחתי לענות. השמש שקעה. הילדים המשתובבים הוחלפו כעת בילדי חוג התזמורת העירונית, בבני נוער שנאספו בגינה ובמבוגרים שעשו את דרכם מכאן לשם דרך שבילי הגן. חיכיתי שכולם יסתלקו וישאירו את השטח פנוי לשנת לילה. אחד הספסלים נראה לי נוח ומתאים לשינה, בחוץ היה חם ולא נזקקתי (עדיין) לדבר.

אבל אז, מתוך שעמום, בא לי לבדוק מה קורה בבית. לא. לא התגעגעתי ובכלל לא חשבתי להתחרט או לחזור. אבל רגש מטריד ממש דחף אותי לבדוק מה קורה שם: מחפשים אותי? דואגים לי? צריכים אותי? או אולי....

הספק לא נתן לי מנוחה. התקרבתי לבניין. שום ניידת לא המתינה בחוץ. מה, לא דואגים לי? המחשבה הייתה בלתי נסבלת. טיפסתי בשקט במדרגות. הנחתי אוזן על הדלת. קולות רגילים של ערב. שום תכונה מיוחדת, לא טלפונים בהולים, לא לחץ מיוחד, אף אחד לא הזכיר את השם שלי בכלל.

ישבתי בחדר המדרגות החשוך ותהיתי ביני לבין עצמי. מה קורה שם? אולי לא מדברים, אבל לא יתכן שאמא שלי בכלל לא דואגת. מה, לא אכפת לה שברחתי מהבית לתמיד? לא יכולתי להשלים עם מציאות שכזאת, והייתי מוכרחה, פשוט מוכרחה, להציץ פנימה. אולי, אולי לא אומרים בבית כלום, אבל אם אראה אותם אבחין בדאגה על הפנים שלהם?

פתחתי את הדלת כדי סדק והצצתי. אמא שלי תפסה אותי מייד. היא דחפה ליד שלי כמה פרוסות לחם בלי כלום, נזפה בי שאני לא יודעת לאילו סכנות הכנסתי את עצמי (כאן זאת עיר גדולה, לא עיירה כמו שאת רגילה) ושלחה אותי אחר כבוד למקלחת ולמיטה.

אז למרות הכל היא כן דאגה לי...

אולי קצת הגזמתי במבחן שערכתי לאמא שלי. אבל תנועת ההתנתקות החד-צדדית של גיל הנעורים לא הייתה ההמצאה שלי. כל אחד עושה את זה בדרך שלו, ובעוצמה המיוחדת לו ולמערכת היחסים בביתו.

"אני בכלל לא מתגעגע אליך, או אל אבא", הודיע לי בן העשרה באחת משיחות הטלפון מהישיבה, "רק לאוכל ולבנות הקטנות."

"זה בסדר." אני עונה וכלל לא מתפלאת. "גם אני לא התגעגעתי הביתה כשהייתי בגילך. נראה לי שגעגועים למשפחה הם דבר שבא עם הגיל. ואני דווקא כן מתגעגעת אליך (ולאמא שלי). דרך אגב, להכין לך משהו כשאתה מגיע?"

***

את התיכון למדתי בתנאי פנימייה. מהר מאוד קלטתי שחשוב שאתקשר באופן סדיר הביתה, כדי לשמח את אמא. שתרגיש שאני אוהבת ומתגעגעת. המעשה היה מבחינתי חסד אמיתי – שהרי אני בכלל לא מתגעגעת, רק אמא שלי, מסכנה, בטח בודדה נורא בלעדיי.

מעולם לא רמזתי על כך לאף אחד. לא רציתי לפגוע, חס וחלילה. אבל הילדים שלי הרבה יותר ישירים, כנראה - "אני, מבחינתי", אמר הגדול, "לא הייתי מתקשר בכלל, אבל אני יודע שאת לא תעמדי בזה. אני לא אעשה לך דבר כזה."

"כן", אני עונה בהשלמה. "זה התפקיד של האמהות, להתגעגע. ושל הילדים, להתקשר."

הייתי עלולה ליפול בקלות למלכודת ולהאמין שהם באמת לא צריכים אותי, אבל פתאום הכתה בי הכרה. חיברתי יחד כל מיני אירועים מהעבר, והתמונה השלמה התבהרה מולי:

בני נוער לא צריכים את ההורים שלהם בתנאי שהם בטוחים שההורים שלהם כן צריכים אותם!

למה אני מתכוונת? נחזור לסיפור הבריחה הגורלית מלמעלה. מה היה הדבר שמשך אותי הביתה? געגועים לאמא? לא. רעב? לא. צמא? לא. עייפות? לא. רק דבר אחד לא הניח לי – רציתי להיות בטוחה שמישהו מרגיש בחסרוני. הבנתם?

איזה טעם יש לבריחה אם אף אחד לא מחפש אותך או אם לאף אחד לא אכפת שאתה לא שם?

שוב נזכרתי בעצמי בשנות לימודי בפנימייה המרוחקת:

ששה שבועות לא הייתי בבית. אמנם היינו חוזרים הביתה כל שלושה שבועות, אבל בחופשה הקודמת העדפתי לצאת לטיול עם חוג הנוער בו השתתפתי. נכנסתי לבית תשושה מנסיעה של שעות ארוכות בטיולית, ברכבת ובאוטובוסים. על גבי תרמיל ענק ובו דברים שצריך להחזיר הביתה, ומקום לדברים אחרים שצריך לקחת איתי לפנימייה.

זרקתי שלום אל חלל הבית. אמא עמדה במטבח ובישלה משהו 'במיוחד בשבילי' – הצמחונית של המשפחה.

נכנסתי לחדר ונשימתי נעתקה. המיטה שלי לא הייתה שם. במקומה, מרצפות ריקות ונקיות. קשה לתאר את ההלם, את המועקה, את הכאב – המיטה שלי. המקום שלי בבית. נקודת השייכות שלי – נעלמה.

"אמא", קראתי, בניסיון אדיר לשמור על טון שליו. "איפה המיטה שלי?"

מסתבר שמתוך שיקולים פרקטיים היא החליטה להעביר את המיטה לאחי. אני בקושי נמצאת בבית, ואילו הוא גר שם תמיד, והמיטה שלו מתפרקת.

הגיוני? כמובן. אילו היו שואלים אותי הייתי מאשרת את הרעיון? סביר מאוד להניח שכן – אחרי הכל, לא הייתי עד כדי כך אגואיסטית.

ובכל זאת, עמדתי שם בעיניים דומעות, מתאמצת לדחוק את כדור המועקה בגרון ולהתגבר על תחושת הדחייה הנוראית שחבטה בי. אמא מלמלה מרחוק משהו כמו, מה הבעיה, את תישני במיטה התחתונה של אחותך, את כאן בסך הכל לשני לילות....

אבל זה לא היה זה.

זה רק פשוט, נו – כשאני לא מגיעה הביתה מרצוני זאת הבחירה שלי, אבל כשמגלים במעשים שאולי לא בדיוק מחכים גם שאבוא... זה כבר משהו שונה לגמרי.

אני מרדדת את בצק השמרים, מפזרת עליו כמויות נדיבות של קקאו וסוכר וממלאת תבניות בעוגות שושנים מתוקות. על הגז מבעבע סיר מלא מהאוכל שהוא (כל אחד בתורו) הכי אוהב. בארון מספר ממתקים כדי שיוכל לקחת איתו לישיבה, ושלא לשכוח - שמפו לשיער בריח פסיפלורה (לא מבינה איך אפשר להשתמש בזה) או דבש (כנ"ל).

קבלת פנים מחויכת, צלחת מהבילה, ומדי פעם תזכורת זו או אחרת ש'חשבתי עליך', 'חיכיתי לך', ו'מתגעגעת תמיד'. דברים קטנים שמראים שאני צריכה אותו. דברים קטנים שמראים שלמרות שהוא מתאמץ כל כך למשוך ולמתוח את החבל המחבר בינינו, אני מצידי משחררת ככל יכולתי, אבל מחזיקה חזק שלא יתנתק, ומידי פעם אף מושכת משיכה קלה כדי שירגיש שאני עדיין עומדת בצד השני. שהרי, איזה טעם יש למתוח חבל, אם איש אינו אוחז בצידו השני? איזה טעם יש לרכוש עצמאות אם מהצד השני רוצים שתדאג כבר לעצמך ותעזוב אותם בשקט לבד? זאת לא עצמאות, זה גירוש.

וכל אותם גילויי חיבה, כל אותם רמזים של 'חיכיתי' ו'אתה כל הזמן בראש שלי' – הם אלה שיעניקו בסופו של דבר לנער את הכוח להגיע לעצמאות מלאה ובריאה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן