הייתי פעם עם שתי בנותיי הקטנות במופע "דיסני על הקרח" שהעלה את סיפורן של חמש נסיכות שונות מסיפורי דיסני, משלגייה הקלאסית ועד לבת הים הקטנה המודרנית. הנערה המרכזית מכל סיפור עלתה לזירה, וסיפור האגדה האישי שלה הוצג במהדורה מקוצרת, הכל בריחוף עדין על קרח.

האולם היה מלא משפחות. ילדות קטנות, מנופפות בשרביטי הקסמים שלהן, לבושות בתחפושות הנסיכות שלהן, וילדים-ליצנים ספורטיביים בוהקים.

האורות כבו, המוסיקה התחילה והקסם עלה.

תוך זמן קצר התגלתה התבנית הקבועה. בכל סיפור הייתה נערה יפה הכבולה לישות מרושעת כלשהי, ובכל פעם היא ניסתה להתחמק ממנה, ונכנסה לסכנה. וכמובן שבכל פעם, הציל אותה בחור אמיץ, צעיר ויפה.

כן, יום אחד יגיע הנסיך שלי... להציל אותי.

בנותיי ישבו מהופנטות על קצות המושבים שלהן. ואני רתחתי מזעם.

זאת הייתה תמציתו של כל אחד מהסיפורים, שהוצגו ברצף מהיר, ולכן התבנית והמסר היו ברורים ומודגשים. אל תדאגו בנות, אם אתן נכנסות לבעיה, הנסיך בדרך.

בנותיי ישבו מהופנטות על קצות המושבים שלהן. ואני רתחתי מזעם. הבטתי סביב, מקווה למצוא אמהות נוספות שלכל הפחות מוטרדות מהתעמולה הזאת של דיסני. היה חשוך מכדי להבחין. רציתי לקפוץ ממושבי, למצוא את הקריין, לחטוף לו את המיקרופון מהיד ולהכריז:

"יש כאן עוד איזה אמא שמוטרדת ממה שהיא רואה???"

המופע בא אל קיצו לאחר סיום מרשים שבו גלשו הנסיכות מכל הסיפורים, יחד עם נסיכיהן הגיבורים, סביב משטח ההחלקה, לקול מחיאות כפיים סוערות.

כשיצאנו מהאולם, ביקשו הבנות שלי לקנות מזכרת נסיכותית. "מאוחר מדי", אמרתי. "לומדים מחר". אבל מה שהתכוונתי באמת לומר היה: "על גופתי...".

הגענו הביתה; הכנסתי אותן למיטה כשזיכרונות של נסיכות מוסיקליות גולשים בראשיהן, וסיפרתי לבעלי מה שקרה. לא יכולנו לחשוב על שום מוטיב דומה במסורת שלנו. אם בכלל, זה בדיוק להפך, וסיפור חנוכה הוא דוגמא מושלמת לכך, ובמיוחד סיפורה של אישה יהודייה אחת שעוררה את הנס הניצחון על היוונים.

***

שמה היה יהודית. היא הייתה אלמנה צעירה, בִּתו של יוחנן הכהן הגדול. היוונים, בפיקודו של אליפורנוס, צרו על עירה. הם הרעיבו את היהודים, והגברים כבר היו מוכנים להיכנע. היא ניסתה לעצור אותם, ביקשה שלא ייכנעו, ואמרה שהם עַם ה' ושחייבת להיות להם אמונה.

וזה עוד לא הכל. היא התגנבה אל מחוץ לחומות העיר כשבידה סל מכוסה בד ובו גבינת עיזים מלוחה ויין טהור. היא ניגשה למחנה האויב, ובעזרת "שיטות נשיות", הצליחה להיכנס לאוהלו הפרטי של המפקד עצמו. היא הציעה לו גבינה ביתית, והוא אכל בהנאה וקינח אותה ביין.

יהודית חיכתה, וברגע שהוא נרדם בשכרותו, היא הוציאה את חרבו מנדנה וכרתה את ראשו. היא הכניסה את ראשו המדמם לסל, כיסתה אותו בבד ויצאה בנחת מהאוהל.

כשחזרה אל העיר, היא הראתה לגברים ההמומים את ראשו של אליפורנוס. לאחר שהתגברו על הבושה, שהאלמנה הצעירה נהגה באומץ רב כל כך בעוד שהם התכוננו להיכנע, הם הציגו אותו לראווה בכיכר העיר.

יהודית אמרה להם שזה הזמן לפעול, מכיוון שכאשר יגלו חיילי יוון את גופתו הערופה של מפקדם, אין ספק שהמורל שלהם יֵרֵד מאוד. הגברים הומרצו לפעול, הם תקפו וניצחו. הדבר התפרסם בישראל, והָעָם התעודד לקום ולהשיב מלחמה שערה.

זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר הניצחון היה שלנו, הכל בזכות אישה יהודייה שלא חיכתה עד שיגיע אליה נסיך החלומות. במקום זה, היא נשאה עיניים אל המלך שלה, מלך העולם, ובכוח שהוא נתן לה, הכוח שהוא נותן תמיד לעושי רצונו - לקחה את העניינים לידיה.