רק אתמול הוא חזר מבית הספר מיוזע עם הכדור ביד ועיניו נוצצות, שערו שליטפת היה לח ופרוע, והוא הביט בך ילד כזה מתוק. בדק בסירים, טעם באצבע ואת טפחת על ידו בנזיפה אימהית. הוא סיפר וסיפר. על המורה, על החברים. איך שהפסידו במשחק, אבל מחר הם כבר יראו להם... את הבטת בו, קיווית שיפסיק לפטפט כל כך הרבה, את עייפה... לעצמך חייכת ברוב נחת. איזה ילד יקר! אחר כך שאל מתי יגיע אבא? הוא רוצה להגיד לו משהו.

רק אתמול היא הביאה לך את התעודה הממוצעת בחיוך מתנצל. הקוקו היפה שעשית לה בבוקר כבר לא מזוהה. קווצות שיער שובבות מעטרות את פניה כהילה. אוכלת בתיאבון ובהנאה ארוחת צהריים ופיה המלא אינו חדל לפטפט, לשתף ולדווח, את מקשיבה בחצי אוזן, שקועה בטרדותייך, היא שקועה בארוחתה, לפעמים מבקשת תוספת. מסיימת ומחפשת את הקינוח שהבטחת. אוכלת בהנאה, אחר כך מניחה את הצלחת בכיור ופונה לחדרה המסודר והמטופח. את שומעת אותה מפטפטת עם בובותיה, מלבישה או מסרקת.

והיום הבן נכנס הביתה: "הי!" הוא מציץ במראה, מיטיב את תסרוקתו המטופחת ויושב לאכול בשקט. "טעים?" את שואלת. "כן, בסדר", הוא עונה.

"אתה לא אוהב את זה?"

בך הוא בקושי מביט. אוכל בשתיקה. אחר-כך פונה לחדרו ומוסיקה קולנית ממלאה את הבית.

ממשיך ללעוס: "למה, אני תמיד אוהב מה שאת מכינה", בך הוא בקושי מביט. אוכל בשתיקה. אחר-כך פונה לחדרו ומוזיקה קולנית ממלאה את הבית. למה זה רע? אולי לא רע. אבל את חשה כאילו הוא זר. הוא לא משתף אותך בכלום.

את מכינה לו שתייה קרה ונכנסת לחדרו לפנק קצת. הוא במיטה שוכב מאזין למוסיקה ומביט דרכך. את מניחה לו את השתייה והוא: "תודה" זהו. כמעט שהושטת את היד לטייפ להשתיק אותו...

הבת מגיעה מביה"ס, שיערותיה מסודרות יפה. מתי הספיקה? "איך היה בבית ספר?" את שואלת. היא מביטה בך בתמיהה: "מה צריך להיות?"

"לא יודעת, ספרי משהו".

"סתם." היא אומרת ולועסת בשקט. בוררת באוכל. לא הכל מתאים לגזרה שהיא רוצה לעצב לעצמה. סופרת קלוריות. לא רוצה קינוח. "קניתי גלידה שאת אוהבת", היא מביטה מופתעת וקצת כעוסה: "אני לא אוהבת גלידות!" אה, באמת? ממתי?

אחר כך את אומרת: "היה לי יום קשה". היא מביטה דרכך: "אה..."

מסיימת, הולכת לחדרה ההפוך, שערימות בגדים לא מזוהות ממלאות אותו. מתי הספיקה להוציא הכל? פתאום הבלגן לא מפריע לה. פתאום, "זה דווקא כיף ככה, אצל החברות שלי יותר מבולגן", היא אומרת. ומוזיקה. מתי הספיקה להכיר את כל השירים האלה? ושיחות הטלפון האינסופיות האלה עם החברות. וכמויות ההודעות שזורמות כמו המוביל הארצי. מה יש לדבר כל כך הרבה? במיוחד שאלי היא מפנה רק הברות בודדות, טוענת שאין חדש, ורצה צוהלת לשתף בוואטסאפ ועוד קצת גם בפייסבוק, דווקא נראית מרוצה, שמחה.

אז לכאורה הכל בסדר. באמת ילדים טובים. לכאורה השינוי לא ממש מורגש.

אז מה בעצם את רוצה?

את פשוט מתגעגעת לילדים הקטנים שלך, הילדים שכל מעשה שלהם היה מכוון כלפייך: אמא תראי, אמא ואמא. את פתאום מתגעגעת לפטפוטים האינסופיים שלהם. דווקא יש לך המון זמן להקשיב, אבל להם אין זמן לדבר ואת פתאום חשה כאילו את ברקע. וזה באמת כך. ותישארי שם. הם בודקים את העולם. הם בודקים את עצמם. הכל נראה נפלא ועצום ומסקרן. שרק יישאר להם כך...

והם לא נעלמו. הם רק מסתובבים קצת – קוראים לזה התבגרות – ואת חכי להם כשיחזרו. בוגרים, מוארים ואוהבים אפילו יותר.