אסטרטגיית ההורות החשובה ביותר היא בניית מערכת יחסים חיובית. הורה אינו יכול ליצור מערכת יחסים לגמרי לבדו (בשביל זה צריך שני צדדים), אבל הוא יכול לעשות את הדברים שיוצרים את "הקרקע" שעליה יכולה לצמוח מערכת יחסים חיובית. תזכרו תמיד שהאהבה היא הכוח האמיתי שיש להורה. אנחנו לא יכולים להכריח את הילדים לקבל את הערכים שלנו. אנחנו צריכים לעורר אצלם השראה לכיוון הנכון.

בסופו של דבר, ילדים יזדהו עם הורה אוהב וירצו לחקות את תכונותיו החיוביות החזקות. ילדים יתאמצו לְרַצות הורה שהם מעריכים. הם גם יקבלו הדרכה והכוונה מהורה כזה (אצל ילד "קשה" עלול לקחת יותר זמן עד שזה יתגלה, אבל אפילו במקרה כזה תהיינה השפעותיה של מערכת יחסים חיובית משמעותיות מאוד). כדי להביא ילד למצב של הקשבה או מתבגר לשיתוף פעולה, צריך קודם כל יצירת תנאים שבהם הם יבחרו לעשות זאת. חוץ מזה שלא נכון להשתמש בכוח כדי להשיג את המטרות האלה, זאת גם גישה לא מעשית.

מה הורים יכולים לעשות כדי לבנות את הקרקע למערכת יחסים חיובית ואוהבת? הם יכולים לשמור על יחס הקסם בהורות, מה שאני קוראת לו "כלל 20-80".

כלל 20-80

הכלל הוא פשוט: מילותיהם והתנהגותם של ההורים צריכות להיות נעימות לילדים 80% מהזמן. כלומר, 8 מכל 10 רגעי הורות צריכים להיות נעימים מנקודת מבטו של הילד. מבחינה אידיאלית, 100% מהאינטראקציה ההורית אמורה להיות לטובתו של הילד; עם זאת, לא כל התערבות כזאת גורמת לילד להרגיש טוב. טיפולי שיניים טובים לשיניים שלנו, אבל לא נעים לנו לעבור אותם, ואנחנו לא מייחלים לרגע שנזכה להם. אילו היינו צריכים לסבול טיפולי שיניים כל היום, כל יום, היינו מאבדים מהר מאוד את השפיות. על אותו משקל, ביקורת עשויה להיות טובה לילדים מדי פעם, אבל לסבול את זה כל היום, כל יום – אין להם סיכוי לצאת מזה שפויים. הכל עניין של מינון.

אפילו אם הורה מזמר לעצמו כשהוא מכין קפה במטבח, זה מצטרף ל-80% החיוביים

אינטראקציה נעימה אופיינית כוללת: חיוכים, חיבוקים, מגע, מחמאות, שבחים, שימוש בשמות חיבה, ביטויי חיבה ואהבה מילוליים, הקשבה, משחק, התבדחויות, נתינת צ'ופרים ומתנות, גילויי הבנה, גילויי עניין, שיתוף במחשבותינו ועזרה (כמה מהדברים האלה אתם עושים בין השעות 7:30 ל-8:30 בבוקר?). אפילו אם הורה מזמר לעצמו כשהוא מכין קפה במטבח, זה מצטרף ל-80% החיוביים, אם הילדים נמצאים בסביבה כדי לשמוע אותו. השירה משרה אווירה נעימה בבית. לכן, גם זמן שבו ההורים מתבדחים קצת בינם לבין עצמם נחשב חלק מה-80%, אם הילד נמצא בטווח שמיעה.

אינטראקציה אופיינית שגורמת להרגשה רעה כוללת: צעקות, ביקורת, מבט כעוס או בלתי מרוצה, תלונות, התעלמות, נזיפות, איומים, עונשים, נדנודים, נאומים, חקירות, הקנטות, נתינת הוראות, הנחייה והדרכה. שימו לב ששלושת האחרונים מסתכמים בסך הכל ב"לבקש מהילד לעשות משהו".

בקשות פשוטות כלולות באינטראקציה שגורמת להרגשה רעה, משום שבני אדם – אפילו ילדים – לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, או שמבקשים מהם להפסיק באמצע הפעילות שבה הם עוסקים. אם ההורה עצמו נתון במצב רוח רע, רוטן 'מתחת לשפם' וטורק דלתות של ארונות כשהוא מכין קפה, גם זה נחשב לחלק ממכסת 20% הזמן השלילי, אם הילדים נמצאים בטווח שמיעה. בדומה לכך, אם בין ההורים מתקיימת אינטראקציה לחוצה, לא נעימה או עוינת בטווח שמיעתו של הילד, זה נחשב לחלק מהמכסה השלילית של הילד.

מה היחס?

מהו, להערכתכם, היחס החיובי-שלילי הנוכחי שלכם? אם אתם רוצים לברר, שאלו את הילדים שלכם ואת בן זוגכם מה דעתם, אבל ודאו שהם כוללים בחשבון את כל הבקשות וההוראות שלכם. דרך נוספת – וכנראה הרבה יותר מדויקת: הפעילו מצלמת וידיאו או מכשיר הקלטה כדי להקליט את האינטראקציה שלכם עם הילדים במשך שלוש שעות שונות: השעה לפני היציאה למוסדות החינוך, שעת הארוחה ושעת ההשכבה. הקליטו את עצמכם כמה ימים ברציפות, כדי שההתנהגות ה"טבעית" שלכם תתגבר על ההתנהגות המאולצת של "ההורה הטוב", שהִנָּה כורח המציאות לפחות בשתי ההקלטות הראשונות.

לאחר שהקלטתם את האינטראקציה שלכם עם הילדים, חזרו לאחור והאזינו לעשר דקות כלשהן. עצרו את הטייפ כל דקה וציינו אם ההתנהגות שלכם באותה דקה הייתה "התנהגות נעימה" (מנקודת המבט של הילד), או "התנהגות לא נעימה". אל תשכחו להכניס את כל ההערות הסרקסטיות, ההוראות, ההדרכות, הבקשות, הביקורת והאיומים לחשבון ה"התנהגות לא נעימה". זכרו שאין רגעים "ניטרליים" משום שהאינטראקציה האנושית תמיד כוללת בתוכה תחושה כלשהי, אפילו אם רק עדינה. איך הייתם?

רוצים לדעת איפה עומד ההורה הממוצע? זכרו, ההורה הממוצע אוהב את הילדים שלו! רוב ההורים מרגישים שהם נותנים המון תשומת לב חיובית לילדיהם. עם זאת, כשהם מסכמים את האינטראקציה דקה אחר דקה, היחס לא מתקרב בכלל ל-20-80! מחקרים מגלים שההורה הממוצע נותן 94% תשומת לב שלילית מול 6% חיובית בלבד!

איך זה יכול להיות? בקלות!

תארו לעצמכם התנהלות אופיינית של הורה-ילד ב-5:30 אחה"צ, בבית שיש בו שני ילדים בגילאי 8 ו-10. שימו לב למילים של האמא והחליטו איך נראה לכם שכל אחת מהאמירות נתפסת בעיני הילדים:

"דודי, תכניס בבקשה את הסוודר שלך לארון."

"מוטי, תפסיק מייד להציק לחתול."

"ילדים, בואו נתחיל להכין שיעורי בית. תוציאו בבקשה את המחברות."

"איפה הדף שהיית צריך להכין? למה הוא לא כאן? ביקשתי שתדאג להביא אותו הביתה. אני מוכרחה להתקשר שוב למורה שלך. זה ממש לא מקובל עלי."

"לא מוטי, אתה לא יכול לאכול עד שנסיים את העבודה הזאת."

"אני יודעת שאתה לא אוהב דג, אבל זה מה שיש לנו הערב. עכשיו, תתחיל עם השאלות האלה..."

זה לא שהאם לא אוהבת את הבנים שלה. היא בהחלט כן! היא רוצה שיצליחו בלימודים, היא בהחלט מתעניינת בתחביבים שלהם, והיא הכינה עבורם ארוחה מזינה ובריאה. ובכל זאת, הילדים האלה מרגישים שהיא "תקועה להם כמו עצם בגרון". היחס בדוגמא שלעיל הוא 100% שלילי, 0% חיובי. בכלל לא כייף להיות בסביבה של האמא הזאת! האם יחס כזה יעבוד בנישואין? (אני לא ממליצה לנסות).

דווקא משום שחלק ניכר מסדר היום ההכרחי שלנו כהורים נשען על נתינת הוראות לילדים שלנו, בקשות שונות, הצעת שיפורים, ביקורת ואזהרות, זה אתגר קשה בהחלט להגיע ליחס של 20-80. אתגר קשה, אך לא בלתי אפשרי. המיומנות הופכת את זה לטבע שני (אחרי 20 שנה, פחות או יותר), אבל אפילו אחרי כמה שבועות תמצאו שכבר קל לכם יותר, ותגלו שהיחס הזה הופך את ההורות לעסק הרבה פחות מלחיץ.

כיסים ומטבעות

הסיבה שיחס של 50-50 לא מספיק היא, משום שלתשומת לב שלילית יש משקל גבוה יותר מאשר לזאת החיובית.

הנה טריק להתחלה: בבוקר, בשעה לפני שהילדים יוצאים למוסדות החינוך, שימו 8 מטבעות של שקל ו-2 מטבעות של חצי שקל בכיס הימני שלכם. בכל פעם שבה אתם מעניקים תשומת לב חיובית, העבירו שקל אחד לכיס השמאלי. תשומת לב שלילית – העבירו חצי שקל. יש לכם רק שני מטבעות של 1/2 שקל, אז לאחר שתשתמשו בהם, יהיה עליכם לחכות עד שתעבירו קודם את כל השקלים הנותרים לכיס השני, לפני שתוכלו להשתמש בהם שוב. כשכל המטבעות מגיעים לכיס השמאלי, התחילו להחזיר אותם באותה שיטה בחזרה לכיס הימני – התנהגות שגורמת להרגשה חיובית מעבירה את השקלים והתנהגות שגורמת להרגשה שלילית מעבירה את חצאי השקלים. תוכלו להמשיך את המשחק כאשר הילדים חוזרים הביתה מהלימודים. תוך זמן קצר תהיו מומחים ב 20-80!

עכשיו אתם אולי תוהים למה היחס צריך להיות דווקא 20-80. האם 50% חיובי ו-50% שלילי אינם טובים מספיק? הסיבה שיחס של 50-50 לא מספיק היא, משום שלתשומת לב שלילית יש משקל גבוה יותר מאשר לזאת החיובית. ביקורת אחת יכולה למחוק 20 הערות חיוביות. רק תחשבו על מקרה שבו ביליתם עם מישהו, כל הערב היה מצוין חוץ מהערה אחת שלילית שהם אמרו עליך. האם זה לא קילקל את כל הערב? הערה שלילית אחת שנאמרת בלהט עלולה להרוס לפעמים מערכת יחסים שלמה.

כלל ה 50-50

למענכם, חובבי ה"50-50", אל ייאוש. גם בהורות יש מקום ליחס הזה. תשומת הלב החיובית מחולקת לשני חלקים שווים, בין תשומת לב חיובית "חינם" לבין תשומת לב חיובית שהילד "הרוויח". שם אחר לתשומת לב חיובית שניתנת חינם היא "אהבה בלתי מותנית". תשומת לב שהילד מרוויח במעשיו נקראת "חיזוקים חיוביים" או "אהבה מותנית".

שני סוגי האהבה נחוצים להתפתחותו של הילד. הנה כמה דרכים לגלות אהבה בלתי מותנית:

  • להגיד דברים כמו: "אני אוהב אותך!", "אתה הכי הכי בעולם!"; "אתה הכי מקסים, חכם, נהדר..."; "אתה מתוק!"; "אתה גדול!" וכל צורה מוגזמת אחרת של שבח.

  • לקנות לילד מתנה בלי שום סיבה מוגדרת.

  • להכין ארוחה החביבה עליו במיוחד סתם ככה.

  • לשחק ו/או להתבדח ביחד.

  • לשוחח עמו "כמבוגר אל מבוגר".

  • לחבק או לגעת בחיבה בילד בלי שום סיבה.

  • לצאת יחד סתם בשביל הכייף.

כל סוגי ההתנהגות שלעיל משדרים קבלה כללית, הערכה ותמיכה. הם מסייעים להעניק לילד את הביטחון הפנימי החזק. עם זאת, ילד צריך גם לדעת מתי הוא נמצא בדרך הנכונה. האם טוב יותר לאכול בידיים או במזלג? האם זה משנה אם אתה צועק או מדבר בשקט? ברגע שההורים מגלים הנאה מהתנהגות מועדפת, הם מעניקים אהבה מותנית שמראה את הדרך לילד. לכל ההורים יש העדפות. כמה ישמחו מציוניהם הטובים של ילדיהם, חלק יתענגו על שנינותו של הילד ואחרים יתגאו ביכולתו להיות אסרטיבי. הדברים שמהם ההורים מרוצים משתנים, אבל התוצאה הישירה של ביטוי הנחת ההורית היא שהילד מקבל תשומת לב חיובית משום שהוא (או היא) עושה את הדבר הנכון. מכיוון שנעים לילד לקבל תשומת לב חיובית, ההתערבות הזאת תורמת ליחסים למרות שהיא באה לחזק התנהגות וללמד.

הנה כמה דרכים לגלות אהבה מותנית:

  • לאשר התנהגות רצויה ("אני רואה שהתלבשת לבד").

  • לשבח את ההתנהגות הרצויה ("איזה כתב מסודר. עשית עבודה מצוינת!").

  • לתת שם להתנהגות הרצויה ("עשית מעשה אמיץ").

  • לתגמל את ההתנהגות הרצויה ("נראה לי שעל זה מגיע לך משחק שחמט").

  • לצאת עם הילד רק משום שהתנהג באופן רצוי.

כפי שאתם יכולים לראות, אותה פעולה הורית יכולה להינתן לילד הן באופן מותנה והן באופן בלתי מותנה. כאשר היא ניתנת באופן מותנה, היא משמשת לחזק התנהגות רצויה. כאשר היא ניתנת בלי תנאי, היא בונה ביטחון עצמי.

התפתחות אופטימאלית דורשת מינון שווה של מסרים מסוג 'אני-אוהב/ת-אותך-סתם-ככה' וכאלה של 'שמתי-לב-שאת/ה-בדרך-הנכונה'. קל וטבעי להעניק לילדים הקטנטנים שלנו את היחס הנכון. לעומת זאת, כשהילדים מתבגרים המתיקות שלהם קצת מתפוגגת. אנחנו מפסיקים להתפעל מהם כל היום ומתחילים להתמקד בביצועים שלהם. כתוצאה מכך, אנחנו נוטים לשכוח להעניק לילדים הגדולים יותר את תשומת הלב הבלתי מותנית הנחוצה להם. תשומת הלב החיובית שאנחנו מעניקים הופכת להיות מותנית ברובה.

לרוע המזל, כשילד מקבל יותר מדי תשומת לב מותנית ולא מספיק תשומת לב בלתי מותנית, הוא עלול, כפי שאמרנו קודם, לפתח תחושת חוסר ביטחון. "האם אתם אוהבים אותי רק כשאני מקבל 9-10 בתעודה, מדיח כלים, נראה טוב ומצליח בחברה? האם אני צריך תמיד לעבוד כדי לקבל אהבה? האם אני מוכרח להיות מושלם בעיניכם כדי שתקבלו אותי?" סוג זה של חששות עלול להוביל, בייחוד בגיל ההתבגרות הרגיש, לפרפקציוניזם, עצבנות ודיכאון.

הקפידו לאזן תמיד את האהבה המותנית עם כזו שאינה מותנית, לא משנה בן כמה הילד. אפילו מבוגרים זקוקים למנה נדיבה משתיהן! באופן אידיאלי, אמורים לבזוק את תשומת הלב הבלתי מותנית כמו סוכר לאורך יום ההורות, כל יום, במשך 20 השנים הראשונות.

מובא מתוך Raise Your Kids without Raising Your Voice.