יש איזה נעימה אינסטרומנטאלית שאני אוהב שסוחפת אותי חמש שנים לאחור – לזמן שבו הייתה בתנו הבכורה, עליזה, רק בת ששה חודשים. זו היתה המנגינה הראשונה שאליה היא הגיבה. הייתי מפעיל את המוסיקה, והיא הייתה מחייכת אלי ומסמנת לי שארים אותה. כשהרמתי אותה היא הייתה לוחצת את לחייה הזעירה על זו שלי, ואז היינו רוקדים סביב החדר כמו שני רקדנים מסרטים של פרד אסטייר.

כמה התענגתי באותו זמן על ריח התינוק שלה, על החיוך חסר השיניים. הייתה זו הרוטינה הקבועה שלנו בכל ערב כמעט, ואני חשבתי שזה יימשך כך לנצח. אבל זה לא: יום אחד הפעלתי את המוסיקה, והיא רק ישבה וחיפשה משהו אחר להתעסק בו. הדבר כבר לא עניין אותה, והחיוך – באותו שלב כבר בפה עם שיניים – לא הופיע.

בנקודה כלשהי לאורך הרוטינה בת שמונת החודשים שלנו, תקופה באה וחלפה. בתי החלה לגדול. ונראה כאילו הכול קרה כהרף עין – במהירות של עפעוף.

אני עדיין זוכר שהבאתי את עליזה הביתה מבית החולים. בובת-תינוק במשקל שלושה ורבע ק"ג. אשתי ואני התפעלנו איך ייתכן שאצבעות תהיינה קטנות כל כך, ועוד יהיו להן ציפורניים בגודל המתאים. נהגנו לספור את הימים מיום היוולדה. "היא נמצאת בעולם רק שבעה ימים... שמונה ימים... תשעה ימים..." וכן הלאה. היא הייתה שוכבת במיטה ומחייכת אלינו, את אותו חיוך מקסים ותינוקי. ונראה היה כאילו שהיא תמיד תישאר אותה בובה קטנטונת וחסרת שיניים.

ואז, יום אחד באנו לקחת אותה מהלול, והיא עמדה וחיכתה לנו מחייכת כמו תמיד. רק שכעת יכולנו לראות שן מציצה. ואז שתיים! ולפני שהספקנו לקלוט מה קורה, כבר הייתה לה מערכת שיניים שלימה – והיא דיברה.

לילה אחד אמרתי לאשתי: "זוכרת שעליזה לא ידעה בכלל לדבר?"

היא חשבה רגע ואמרה: "לא, לא מצליחה להיזכר, ואתה?"

רק מיצמצתי, וכבר חלפה לה תקופה.

"גם אני לא. נראה כאילו היא מדברת מאז ומתמיד!" ניסיתי להעלות בזכרוני שוב את דמות אותה תינוקת השוכבת במיטה, עוד לא מסוגלת להתיישב, אבל לא הצלחתי. ישבתי שם והרגשתי קצת עצוב.

רק מיצמצתי, וכבר חלפה לה תקופה!

אני זוכר כשעליזה יצאה בפעם הראשונה לגן הילדים. אחרי שהכנסנו אותה לחדר, היא לא רצתה שנלך. היא הייתה זקוקה כל יום לפרידה ממושכת מלווה בחיבוקים, נשיקות – גם אמיתיות וגם באוויר – וכמובן, נפנופי שלום, עד שלא יכולנו לראות יותר זו את זה בפרוזדור. זאת הייתה הרוטינה הקבועה שלנו, אפילו כשעמדתי לאחר לפגישה עסקית. לא היה אכפת לי: חייתי למען החודשים האלה, כבר קלטתי שכמו כל תקופה, גם הם לא יימשכו לנצח.

ועכשיו ההווה. עליזה כבר לומדת שלוש שנים, ואני מסיע אותה מדי בוקר. השנה הזאת מיוחדת משום שזו השנה הראשונה שלה בתלבושת אחידה. היא נראית כל כך חמודה בתלבושת, הילדה המתוקה שלי בגובה מטר. אני מסיע אותה לבית הספר ונדחק אל תחנת ההורדה. אני יוצא מהמכונית, כי אני חייב לפתוח את הדלת שלה. "רוטינת הפרידה" שלנו בחנייה, דומה לזו של הפרוזדור בשנתיים שעברו. היא יוצאת, מחבקת אותי ונותנת לי נשיקת פרידה, 'מציירת' לב על החזה שלה ומצביעה עלי. ואז גם אני עושה לב ומצביע עליה – ואחר כך מרים שתי אצבעות. זה אומר: אני אוהב אותך כפליים! ואז, אנחנו מנפנפים לשלום עד שאנחנו כבר לא יכולים לראות יותר זה את זו.

הבוקר, לעומת זאת, כשהוצאתי את עליזה מהמכונית, פניתי כדי לענות תשובה קצרה לאחד המורים. כשהחזרתי את פניי, הילדה נעלמה לה. הבטתי סביב והבחנתי בה עולה במדרגות לבית הספר. הרגשתי פתאום קצת היסטרי. "עליזה!" קראתי נואשות, "עליזה!"

היא פנתה לעברי על המדרגות וחייכה. "שיהיה לך יום טוב, חמודה!" אמרתי.

היא רק ניפנפה ופנתה ללכת. הבנתי שבא הסוף לנשיקות הפרידה. לא עוד ציור לבבות. לא עוד נפנופים עד שנעלמים מן העין.

אבל אז, ברגע האחרון, עליזה עצרה והפתיעה אותי. היא בטח ראתה איך נפלו פניי. היא פנתה, ניפנפה שוב והניעה את שפתיה: "אני אוהבת אותך, אבא!" - ואז פנתה שוב ונעלמה. ויחד איתה, ימי רוטינת הפרידה שלנו.

רק מיצמצתי – וכבר חלפה לה תקופה.

לפעמים נראה שהחיים נעים מהר מדי, ואם לא נישמר אנחנו עלולים לפספס אותם פתאום, בעודם עוברים וחולפים על פנינו. אני לא מסוגל – וגם לא רוצה – לעצור את הבת שלי מלגדול. אבל, אני יכול לדאוג להיות שם איתה – אוהב אותה, נהנה ממנה, מתפעל ממנה – בטרם אמצמץ שנית, ואומר שלום לתקופה נוספת שבאה והלכה לבלי שוב.