פעם, ילדים היו פרחים מוגנים. הילדות הייתה תקופה שאפילו אם לא תמיד טבלה בקסם, לפחות לוותה בתמימות מה. העולם ידע תמיד שילדים הם מחוץ לתחום כאשר מדובר בחלקים המכוערים והאכזריים יותר של החיים. לילדים היה מותר להיות ילדים, מתענגים בעולם פרטי משלהם, שמבוגרים השתאו עליו או כמהו לו, אבל תמיד השתדלו להגן עליו.

אך לא עוד. הילדות היא מושג הולך ונעלם בעולם של ימינו, כפי שמוכיחות כותרות כמו: "60% מהילדים בארה"ב נחשפו לתכנים המיועדים למבוגרים בלבד ברשת האינטרנט".

הילדים של היום הם לא הילדים של פעם, אוהבים מבוגרים נוסטלגיים להיאנח. אבל האמת היא שהם צודקים יותר ממה שהם חושבים: הילדים של היום אינם מורשים להיות ילדים כלל. הביטו סביבכם ותראו בני אדם צעירים שבדורות קודמים היו נחשבים זאטוטים, והיום הם מתלבשים כמבוגרים, מתחילים לעשות דיאטה כבר בגיל תשע, וחשופים למידע שאנחנו גילינו הרבה הרבה יותר מאוחר.

אובדן הילדות

עוד ב-1982, לפני שהמחשב והאינטרנט הפכו למוצר מחייה נחוץ בכל בית, כתב פרופסור ניל פוסטמן, ראש המחלקה לתרבות ותקשורת של אוניברסיטת ניו-יורק, את הספר 'אובדן הילדות'. הוא טוען בו כי לקראת סוף המאה ה-20, בעיקר בהשפעת הטלוויזיה מרובת הערוצים, נתונה הילדות בסכנה עם ביטול המחסומים שהציבה החברה כדי להגן עליה. בשפע של מופעים, פרסומות ותוכניות שאינן אפילו מוגדרות כמיועדות למבוגרים בלבד, ילדים נחשפים לעולם בלתי מוגן.

פעם היינו שרים שירי ילדים על פירות הדר ועל שפן שקיבל נזלת. היום ילדים קטנים כבר מזמרים מילים מלהיטים עכשוויים.

הילדות מותקפת מכל הכיוונים. ספרי ילדים קרויים היום באנגלית ספרים 'למבוגרים צעירים', כאילו ההבדל בין ילד ומבוגר הוא רק שאלה של מתמטיקה, כמה שנים פחות, זה הכל. פוסטמן מבכה את מותם של שירי הילדים: פעם היינו שרים שירי ילדים על פירות הדר ועל שפן שקיבל נזלת. היום ילדים קטנים כבר מזמרים מילים מלהיטים עכשוויים. פוסטמן מזכיר ששירלי טמפל, שכיכבה בסרטים רבים בילדותה, שרה באחד מאותם סרטים שיר על הספינה הקרויה 'סוכרייה על מקל'. ילדות כבר לא שרות היום בעליצות שירי שטות שכאלו. אם לקחת את הדוגמא הזו רחוק יותר: שירלי טמפל, ילדה מתוקה עם כישרון משחק נדיר וגומות חן שהקסימו את כל אמריקה, שיחקה בסרטים שונים תמיד ילדה עזת רצון, מוכשרת ומוזיקאלית. היא תמיד הייתה ילדה בסרטים הללו – ילדה בפנימייה או על סיפון מטוס, ילדה בבית יתומים או בארץ אגדה. השחקנית הילדה המדוברת בעולם כרגע היא אביגיל ברסלין בת השבע, שבסרט 'מיס סאנשיין הקטנה' מתמודדת בתחרות יופי!

קצב ההתבגרות הטבעי של ילדים לא השתנה. לפי פיאז'ה, אבי תורת התפתחות הילד, ילדים מתפתחים בקצב מסוים שאין לנסות להאיץ אותו. אבל בעוד היכולות השכליות והרגשיות שלהם נותרות בלתי מפותחות – ילדותיות – הם נאלצים להתמודד עם עולם שמסרב להתאים את עצמו אליהם, כפי שהיה פעם.

בעולם הזה, שילדים בו הם פשוט מבוגרים קטני גוף, ההורים שלהם גם מפתחים ציפיות גבוהות מהם. במקום להניח להם ללמוד ולהשתעשע במידה סבירה כמו בדורות קודמים, הורים רבים רוצים לעשות מהילד שלהם, משהו. מקרים טראגיים כמו של ילדה בת שבע שנהרגה בהתרסקות מטוס שהטיסה (הוריה רצו להפוך אותה לטייסת הצעירה בעולם), זוכים להדים. אבל המוני ילדים חיים לפי השאיפות של הוריהם שמריצים אותם לאודישנים ותחרויות ספורט מפרכות שמכריחים אותם לחוות כשלון ציבורי בגיל שבו ילדים אמורים להיות מוגנים מהשפלות כאלו. אבל ילדות אינה עוד מקלט מוגן בפני הפסד צורב לעיני רבים.

והתופעה נוגעת בכל תחום. בשמחות ואירועים חגיגיים אפשר לראות ילדות קטנות לבושות בשמלות שחורות כבודות בדיוק כמו המבוגרות. בנות שבקושי חגגו בת מצווה מאופרות בכבדות בדיוק כמו האם והדודה. ובשעות לילה מאוחרות, ילדים שכבר היו אמורים לישון צופים בתוכניות טלוויזיה שלהורים אין כוח לבדוק, ואולי גם לא אכפת להם. זהו כאוס חברתי ממדרגה ראשונה, והילדים בעצמם מרגישים זאת על בשרם.

ביד כל הורה לשנות

הסטטיסטיקה החדשה מטרידה אנשים רבים. 60% מהילדים נכנסים לאתרים לא ראויים?! אבל מה הפלא. הילדים בקיאים בטכנולוגיה יותר מההורים וההורים לא מרגישים את הצורך להקים מסביב לילדות את הגדרות והחומות של פעם.

"יש עדות מחקרית הולכת וגדלה שמראה שהאינטרנט יכול להיות מסוכן לילדים ובני נוער", אומר פרופסור לינוינגסטון, העומד בראש ארגון אירופאי הקרוי 'ילדים ברשת'. מומחה אחר בשם דוקטור ואסרמן היה בוטה יותר: "מה שקורה באינטרנט זה יותר מהמערב הפרוע. כבר אין יותר את עידן התמימות."

יש נקודת אור אחת שעליה מצביע פוסטמן בספרו: כל זוג הורים יכול להתנגד לתופעה הזו.

ניל פוסטמן חזה את כל זה לפני יותר מעשרים שנה. במהדורות החדשות של הספר הוא הודה שאין הרבה מה לעדכן: המצב רק הולך ונהיה גרוע יותר. אם יש נחמה מסוימת, היא בעובדה שמחקרים מדאיגים שכאלו עדיין מטרידים את הציבור.

העולם הולך ונעשה מורכב יותר, ככל שאנחנו הופכים מפותחים ומתוחכמים יותר. מספר השנים שדרושות להכשרתו של האדם הממוצע להיות מבוגר העומד ברשות עצמו רק הולך וגדל. ובכל זאת, הילדות עומדת בסכנת הכחדה. הדימויים הישנים של משחקי כדור בחצר ומשחקי בובות בבית, ילדים בגיל אחת עשרה ושתיים עשרה שעוד משחקים מחבואים במלא הלהט, ההפרדה הברורה בין עולם הילד והעולם המבוגר – כל אלו לא קיימים עוד. הילדים של היום מתלבשים כמו מבוגרים, שומעים אותה מוזיקה, צופים באותם סרטים ותוכניות טלוויזיה, ונקלעים לאותם מקומות ברשת, גם אם בלי כוונה. האינטרנט הוא מקום שקל ללכת בו לאיבוד.

יש נקודת אור אחת שעליה מצביע פוסטמן בספרו: למרות הטרנד העולמי שמנסה לבטל את המושג הקרוי ילדות, כל אדם בפני עצמו יוכל לבחור לשמר אותה. כל זוג הורים יכול להתנגד לתופעה הזו ולהעניק לצאצאיהם ילדות אמיתית, כמו בסיפורים. כמו פעם. הם אולי יהיו יוצאי דופן, אבל יום אחד הם בודאי יודו מאוד להוריהם על כך.