שמרתי עליה באמבטיה, על בתי הקטנה בת הארבע, שלא מרשה שיקראו לה קטנה. היא "אפתה עוגות" תוך שימוש בכוסות פלסטיק, מברשות שיניים ישנות וכמות חופשית של מים. בחשה את החמאה לעוגת שוקולד עם זיגוג וניל וסוכריות צבעוניות, והודיעה לי שהיא לא תכין רק עוגה אחת, אלא אחת-עשרה! היא הרימה שתי ידיים שמנמנות ובחנה את אצבעותיה.

"כמה אצבעות זה אחת-עשרה, אמא?"

"חמודה שלי, יש לך רק עשר אצבעות. אם את רוצה, את יכולה להרים את שתי הידיים ואחר כך רק אצבע אחת. ביחד זה יהיה אחת-עשרה."

"לא", היא התחילה להתעצבן מהבורות שלי. "אני רוצה להראות אחת-עשרה בבת אחת. איך עושים את זה?"

"אי אפשר חמודה, יש לך רק עשר אצבעות. את צריכה לבחור מספר קטן מאחת-עשרה, או להרים את האצבעות פעמיים."

היא ישבה בשקט כמה רגעים, מעכלת את עובדת החיים הזאת. "אמא, לך יש אחת-עשרה אצבעות?"

"לא חמודה, יש לי רק עשר, כמו לך." גם התשובה הזאת גררה בעקבותיה כמה דקות דומיה. אמא בנויה בדיוק כמוני. בלי אצבעות נוספות או ידיים אקסטרה. אמא אדם אנושי כמו כולנו. כמה מוזר...

בעוד שהילדים שלי תמיד מופתעים ממה שאני לא מסוגלת לעשות או ממה שאני לא יודעת, אני לפעמים נדהמת מהדברים שכן כלולים בתחום היכולת שלי.

משום מה נראים מאוכזבים כשאני מודיעה להם שאני לא יכולה לתקן את המחשב, ושנצטרך להזמין טכנאי.

הם מופתעים שאין לי הסבר מפורט על אופן הפעולה הפנימי של מערכת המיזוג, ושאין לי מושג איך אומרים שלום במקסיקנית. הם רוטנים כשאני אומרת להם שאני לא מסוגלת לשאת לבד את האופניים על פני שלושה גרמי מדרגות, ומשום מה נראים מאוכזבים כשאני מודיעה להם שאני לא יכולה לתקן את המחשב, ושנצטרך להזמין טכנאי.

אני אמא, ואמא אמורה לדעת את התשובות לכל השאלות בשיעורי הבית, להיות מסוגלת לאפות ולעטר עוגות מדהימות, בלי לוותר על פרחי הקרם שאמא של דינה מכינה, ולתקן כל דבר – מדגמי מטוס שבורים ועד לרגשות פגועים. בעוד שאני נהנית מאמונתם הבלתי נדלית ביכולותיי, התחושות הנעימות מתפוגגות כשאני נזכרת כמה מעט מהדברים האלה אני יכולה לבצע באמת.

הייתי מצפה שבאיזושהי נקודה הם יתייאשו, יבינו שגם אני עלולה לטעות בדיוק כמותם, רק קצת יותר מיומנת, ויפסיקו לצפות. אני משוכנעת שיום אחד זה יקרה באמת, אבל בינתיים הם ממשיכים לבקש, ולצפות במלוא הכנות שאצליח לחולל ניסים ונפלאות.

המגוחך הוא שהפעולות שבעיניהם יעניקו לי גדולה, כל כך שונות מאלה שאליהן אני שואפת. כשאנחנו מספיק מבוגרים כדי לבצע פעולות חשבון בשלוש ספרות, אנחנו מבינים שדווקא הדברים הקטנים ביותר הם אלה שעושים את ההבדל הגדול ביותר. כשאנחנו גבוהים מספיק כדי להגיע לארון העליון בלי לעמוד על כיסא, אנחנו מבינים שלגדולה אין שום קשר לגובה או למשקל, אבל היא קשורה בהחלט לפיו ולבו של האדם, ולאופן שבו הוא משתמש בשניהם.

לאחרונה נרשמתי לקורס הנחיית הורים שבועי שאמור להימשך שנתיים. העובדה שכבר השתתפתי בדיוק באותו קורס, עם אותה מורה, רק לפני כמה שנים, גורמת לי להרגיש כמו ילד שנשאר כיתה, אבל הידיעה שלמעלה מחמישים אחוז מנשות הקבוצה נמצאות כאן בסיבוב שני, מנחמת אותי. אז אני יושבת בכל יום רביעי בבוקר, שומעת מושגים שאני מכירה כל כך טוב עד שהייתי יכולה ללמד אותם בעצמי, ובכל זאת – אני זקוקה לעידוד והשראה כל הזמן, כדי ליישם כל כך מעט מהם.

במפגש האחרון שוחחה המנחה על עקרונות "בילוי זמן איכות" עם כל ילד. "לכל ילד מגיעות עשר דקות אישיות, בלי הפרעה, מדי יום", היא הסבירה בלהט, "עשר דקות שבהן כל תשומת הלב ממוקדת אך ורק בו/בה. פחות עקרוני מה עושים בדקות האלה – העיקר לתת לילד ליהנות מהאינטראקציה. אפשר אולי לשחק במשחקי קופסה, לאפות עוגיות, או סתם לשבת יחד במיטה ולשוחח."

הייתה לי שאלה: "מה אם הילד שלך נורא מתלהב ממטוסים צבאיים ופצצות אטום?" שאלתי. "בן השבע שלי יתרגש מאוד אם אשב ואקריא לו מאמר על האיום הגרעיני של איראן, בצירוף הסבר מה כתוב בכל משפט, פחות או יותר. אבל אין כאן שום אינטראקציה, אנחנו לא משתתפים במשהו, אני בסך הכל מעבירה לו מידע. האם ככה צריכות להיראות עשר הדקות?"

"אם הוא אוהב את זה ונהנה איתך, זה בהחלט נכון", היא ענתה.

"אבל אין כאן נתינה וקבלה", מחיתי.

"זה לא עניין של לתת ולקבל", באה התשובה החכמה, "זה עניין של לתת ולתת."

עד שהגעתי הביתה, כבר הספקתי לשכוח חלק ניכר מהשיעור, אבל ספק אם אי פעם אשכח את המשפט הזה. כי במידה רבה כל כך, הוא מגדיר את תמצית ההורות האמיתית.

הם אטומים לגמרי לחוכמה שלה אני זקוקה כדי להגיב נכון כאשר הם משליכים את האוכל שלהם על הרצפה.

"זה לא עניין של לקבל ולתת", אני מזכירה לעצמי כשבת השש שלי מביאה מבית הספר עוד פתק מהמורה שמתלוננת על החולמניות שלה. הילדים שלי לא נמצאים כאן כדי לספק לי נחת; אני כאן כדי לעזור להם ללמוד לתפקד היטב בעולם. "זה עניין של לתת ולתת", אני משננת באמצע הלילה, כשהתינוק החולה שלי מתעורר בפעם הרביעית במשך 6 שעות. "זה לא עניין של לקבל ולתת", אני ממלמלת כשהילדים שלי מתחילים לריב ביציאה משותפת שטרחתי לתכנן במשך ימים ארוכים. "זה עניין של לתת ולתת", אני לוחשת כשאני מצטנפת סוף סוף על הספה הרכה, וקול גבוה מצייץ "אמא, אני צמא."

האנשים הקטנים שסביבי חושבים שאני חכמה אם אני יודעת מה אוכלים צבים, אבל הם אטומים לגמרי לחוכמה שלה אני זקוקה כדי להגיב נכון כאשר הם משליכים את האוכל שלהם על הרצפה. הם מחשיבים אותי לחזקה כי אני מסוגלת לסחוב ארגז שלם של קולה, אבל הם לא יודעים כלום על העוצמה שכרוכה בדיבור שקט כשכל מה שאני רוצה לעשות זה לצרוח. אבל, בעוד שהם אולי לא יודעים על המאבקים שעומדים מאחורי כל פעולה, הם חשים בהשלכותיה, והפרצופים שלהם אומרים לי מתי אמא היא באמת אשת הפלאים העולמית.

"זה לא עניין של לתת ולקבל; זה עניין של לתת ולתת." לא תמיד אני מצליחה להקשיב לקול הפנימי הזה, אבל בימים שאני כן, זה מספיק כדי להצמיח באורח פלא את האצבע האחת-עשרה.