"ואז המורה התרגזה נורא", אמרה יעל בת השבע כשהיא מדלגת לצידי, "והוציאה את הילדה הזאת מהכיתה".

 

"באמת חבל", עניתי לה.

"נכון. אבל המורה הזאת ממש מעצבנת. היא בכלל לא יודעת ללמד..."

"קשה ללמוד עם ממלאת מקום", הערתי, "אתן בטח מאוד מתגעגעות למורה גילה".

 

השיחה נמשכה במלוא הרצינות עד שהגעתי הביתה. יעל המשיכה לביתה שלה.

"מאוד מעניין איך שאת מקשיבה לילדים", העירה לי אמה של יעל באחת ההזדמנויות, "את מתייחסת אליהם כמו למבוגרים".

היא צודקת. בדיוק כמו למבוגרים.

30 שנה אחורנית

הרופא הצמיד את הסטטוסקופ לחזהו של אבא. "תגיד לי", הוא שאל – בלי לשים לב לילדה בת השש שעמדה בפתח החדר ועקבה אחר פעולותיו – "סבלת פעם מבעיות בלב?"

"לא", ענו אבא ואמא בפליאה.

"מה שיש לך עכשיו זאת שפעת. כשתרגיש טוב יותר, גש אל רופא המשפחה ובקש בדיקות מקיפות."

ככה זה התחיל.

כעבור שבועות מספר התברר שאבא סובל ממום מולד שלא התגלה משום מה עד אז. המום גרם עם הזמן לבלאי של מסתמי הלב, והגיע עד למצב של סכנת חיים מיידית. אבא עבר ניתוח לב פתוח, וחזר הביתה שונה.

הוא היה שוכב על הרצפה ומרים במאמצים רבים 2 ספרים דקים בכריכה רכה.

האבא הגיבור שהיה מניף אותנו גבוה גבוה כשחזר הביתה מהעבודה, נשאר יושב במשך שעות ארוכות על כסא הנוח בסלון. היה לו קשה לעלות במדרגות עד לבית, הוא היה שוכב על הרצפה ומרים במאמצים רבים 2 ספרים דקים - בכריכה רכה.

"התעמלות", הסביר לי.

שנתיים חלפו. אבא הצליח להשתקם, חזר לעבודה וחזר להשתובב איתנו, אם כי בזהירות – לא, הוא לא הרים אותנו יותר לשמים כשחזר הביתה מהעבודה.

ואז, התחילו דיבורים על ניתוח חוזר ועל בעיות במסתמים...

אבא היה נוסע ל"בדיקות" וחוזר, אמא הייתה נוסעת ל"סידורים" וחוזרת, ואותנו, כמקובל באותם ימים, לא שתפו בכלום.

בינתיים מלאו לי שמונה שנים, והתחלתי ללמוד בכיתה ג'. מלחמת יום הכיפורים באה והלכה, ואבא אושפז כדי לעבור ניתוח נוסף (שנדחה עקב המלחמה). אמא נסעה עם אבא לירושלים, ואיתנו נשארה סבתא.

בבוקר לא התחשק לי לקום. "דווקא!" חשבתי לעצמי. "אני אגיד לה שאני לא מרגישה טוב". סבתא ניסתה להוציא אותי מהמיטה, אבל אני התעקשתי להישאר בתוכה "חולה".

נקישה בדלת. מישהו נכנס, ואני לא ידעתי מי. מהסלון נשמעו לחישות, ואחריהן בכי היסטרי של סבתא:

"יא אִבְּני", היא זעקה, "יא עֵיני, יא רוּחִי, יא כִּבְּדי".

ואני הבנתי.

אל החדר שלי נכנסה ד"ר לוי, רופאת המשפחה, עם אישה נוספת ובלתי מוכרת. לרגע נבהלתי וחשבתי שאולי סבתא הזמינה אותה כדי לבדוק אם אני באמת חולה. אבל זה לא היה זה.

"אבא שלך עבר ניתוח", אמרה לי הרופאה וחייכה חיוך של רופאים, "אבל משהו בניתוח לא הצליח והוא יצטרך לעבור ניתוח נוסף".

"שטויות!" חשבתי, אבל לא אמרתי מלה, "גם הניתוח הקודם לא הצליח ואף אחד לא בכה".

התלבשתי והצטרפתי אליהן לנסיעה ברכב. בדרך אספנו מבית הספר את אחותי ויחד המשכנו לבית של חברים.

היום אני יודעת שאמא רצתה להיות איתנו ולבשר לנו בעצמה את הבשורה המרה, אבל בשום אופן לא הצליחה להשיג מישהו שייקח איתו שתי ילדות מהעיירה הדרומית בה התגוררנו, עד לאזור חיפה, שם גרה המשפחה הרחבה שלנו.

 

"את מבינה", אמרתי לאחותי, "סבתא בכתה, ואמא כל הזמן מדברת בטלפון עם ציפי, וכשהן מדברות הן לא מרשות לי לשמוע".

 

"אז מה", שאלה אחותי באדישות מעושה.

"אז אני חושדת", עניתי, ובדיוק אז התקרבה אלינו ציפי.

"במה את חושדת?" היא שאלה.

"סתם..." עניתי.

 

בסוף ציפי נאלצה למסור לנו את ההודעה בעצמה.

ברגע הראשון גיחכתי ואפילו צחקתי לעצמי. "ידעתי", חשבתי בשקט וניסיתי להסתיר את החיוך המטופש, "הם לא הצליחו לעבוד עלי". אחר כך בכיתי, ואחר כך נרגעתי.

בסוף, אמרתי לעצמי – "רונית, כשתהיי אמא תזכרי: ילדים בני שמונה מבינים הכל!"

 

***

 

ואני זוכרת. ילדים בני שמונה מבינים הכל, וגם בגיל שש הם כבר ממש לא טיפשים, ואפילו לפני זה.

לכן, אם תראו אותי מטיילת בחברתה של ילדונת שאינה דווקא בתי, ומשוחחת בהתלהבות על החזרות למסיבת הסיום, על החברה שהעליבה אותה או על העונש שקבלה מהמורה, אל תתפלאו – כי עם השנים למדו הילדים שסביבי, שאפילו מבוגרים יכולים להבין הכל, אם רק מסבירים להם לאט...