כשבני העשרה שלנו נכנסים לתיכון או לחטיבת הביניים, הסביבה החברתית שלהם משתנה לחלוטין. בימי הלימודים בבית הספר היסודי, קשורים הילדים לרוב חברי כיתתם ביחסי אחד על אחד. כעת הם נאלצים לפעול בתוך הדינמיקה של קבוצות ותת-קבוצות בכיתה. כתוצאה מכך, הם עלולים להתעמת עם אחד או יותר מהקשיים הבאים:

 

  1. מעמד חברתי. לילד יש קבוצה של חברים. הם לומדים, קונים, משחקים, והעיקר - פשוט נמצאים יחד. הילד מזדהה עם הקבוצה הזאת ומזוהה על ידי שאר בני הכיתה כחבר באותה קבוצה. כל זה חיובי. אולם, כאשר הילד מוצא את עצמו קרוב לתחתית ההיררכיה החברתית של אותה קבוצה, זה מהווה עבורו מקור גדול ללחץ. שאר חברי הקבוצה מתעלמים מההצעות שלו או מהבדיחות שלו, ואולי אפילו מזלזלים בהן, מה שמערער אנושות את ההערכה העצמית שלו.
  2.  

     

  3. דחייה חברתית. הילד נכלל בעבר בתוך קבוצת חברים. לאחרונה, הקבוצה מתרחקת ממנו. זה עלול לקרות באופן פתאומי בגלל מקרה מסוים, או בהדרגתיות עם הזמן. יתכן שהדחייה נעשית באופן ישיר ("אולי עדיף שלא תבוא"), או בצורה עקיפה יותר, שמותירה את הילד מחוץ למעגל התקשורת.
  4.  

     

  5. בידוד חברתי. הילד מעולם לא הצליח לחדור לתוך אחת מהקבוצות בכיתה. הוא לא מרגיש מקובל בשום קבוצה, והוא יותר מדי מתבייש (או לא מסוגל מסיבות אחרות) מכדי למצוא את דרכו אל אחת מהחבורות בכיתה.
  6.  

     

  7. תחרותיות בין-קבוצתית. הילד השתלב היטב בתוך אחת מתת-הקבוצות בכיתה. השתייכותו למעגל החברתי אינה מאוימת או מעורערת בכל דרך שהיא. הבעיה היא, שהילד חש בעמדת נחיתות בבית הספר, משום שהוא משתייך לקבוצה בעלת מעמד נמוך. "מה כבר שווה להיות חלק מהקבוצה הזאת? כולם מתייחסים אלינו כמו לאפסים! אני אפילו מתבייש שאלה החברים שלי."

 

אם הילד שלכם מתנסה באחת או יותר מהבעיות האלה, בודאי קשה לו להתרכז בלימודיו בבית הספר, ובמטלותיו השונות בבית. הוא לא מאושר ועלול אפילו להיות מדוכדך. כתוצאה מכך, הוא עלול לנסות להתחמק מלהגיע לבית-הספר, ולחפש הזדמנויות ותירוצים להישאר בבית.

מה ההורים לא יכולים לעשות

למרות שאנחנו כל כך רוצים לעזור לילדים שלנו לצלוח את הגלים הסוערים של הלחץ החברתי בבית ספר התיכון, אנחנו חייבים לזכור תמיד שאנחנו לא יכולים לקנות להם חברים. כשהייתי בכיתה ד', נכנס השכן שלנו, להסעה שלנו לפני שיצאה לדרך, ומסר את ההודעה הבאה: "צהריים טובים ילדים, שמי ראובן פרייד וזהו בני, שוקי. הוא נכנס היום לכיתה ב', ומהיום הוא ייסע אתכם באוטובוס הזה. אני מקווה שתהיו חברים שלו. תודה."

תארו לעצמכם שהיו עושים את זה לשוקי בכתה י"א. איזו השפלה!

ישנם כמה צעדים חשובים שההורים יכולים לנקוט, כדי לעזור לילדיהם להתמודד עם הלחץ והדאגה שנוצרים מהמצב החברתי של בית הספר העל יסודי.

 

  1. קבלו את רגשות הילד. לעתים נוטים ההורים לחשוב שתפקידם הוא להמעיט בערכם של כל דאגותיהם וחששותיהם של ילדיהם. זוהי טעות גדולה. אם לדוגמא נמעיט מערך דאגותיו של הילד לגבי המעמד החברתי שלו בין חבריו, ניתן מכת מחץ להערכה העצמית שלו.

     

    אשרו את רצינות הבעיה שמדאיגה את ילדיכם. "בטח מאוד קשה לך כל יום בבית הספר, כשאתה מרגיש כל כך לא מקובל." זה יעזור לילד לחוש שמבינים אותו ושהוא לא לבד.

  2.  

     

  3. עזרו לילד שלכם לראות תמונה רחבה יותר, תוך התמקדות בהצלחותיו החברתיות ובנקודות החזקות שלו. "לא סיפרת לי שכולם נהנו מהסיפור המצחיק שסיפרת להם אתמול בהפסקה?"
  4.  

     

  5. עודדו אותו לחשוב בצורה שקולה. "בוא נשמע מה אתה חושב שהיית יכול לעשות כדי לשפר את המצב. אולי תכין תוכנית פעולה, רק לשבוע הזה, ואז נראה אם היא מצליחה?"
  6.  

     

  7. עזרו לילד לקבוע מטרות ריאליסטיות. אם הילד מרגיש מיואש משום שהוא אינו פופולארי כמו הנערים הכי כריזמטיים, הכי חברותיים, הכי ספורטיביים בכיתה, הוא צריך לשנות את הסטנדרטים שלו. אנחנו לא צריכים שכולם יחבבו או יעריצו אותנו כדי שנרגיש שמחים ומרוצים מעצמנו. הסיפוק העצמי שלנו צריך להיות תוצאה של ההערכה העצמית שלנו יותר מאשר דעתם של האחרים עלינו.
  8.  

     

  9. להכליל את הכאב והסבל. תנו לילדים לדעת שהם לא יחידים בסבלם. יתכן מאוד שגם אחרים מבני כיתתם מתלוננים בסתר להוריהם, ברגע זה, על הלחץ החברתי בבית הספר. אפילו אם הם לא, אלו התמודדויות שעמן כולנו צריכים להתמודד בחיינו. שיתופם בכמה מההתמודדויות שלנו, למשל, עשוי להישמע מנחם באוזניהם של בני העשרה שלנו.

 

לקח לחיים

את הלקח המשמעותי ביותר לגבי הלחץ החברתי בגיל העשרה למדתי כשסיימתי את כיתה י"ב. במשך כל התיכון הצטערנו תמיד, אני ושני ידידיי הקרובים, שנותרנו מחוץ למגוון הקבוצות בכיתה. ואז יום אחד, בחודש יוני בשנת הלימודים האחרונה שלי, שוחחתי שיחה סתמית עם אחד מבני כיתתי, בנושא הדינמיקה החברתית בכיתה שלנו.

"טוב, אתה ושני החברים שלך אף פעם לא נתתם לאף אחד להצטרף לחבורה שלכם", הוא אמר בתערובת של תרעומת והשלמה.

הייתי המום לגמרי. הוא חשב שאנחנו היינו חבורה? עצם הרעיון היה מטורף! במשך ארבע שנים שני החברים שלי ואני חשבנו שאנחנו נשארנו בחוץ. והנה מישהו שמצהיר שראה אותנו בפנים. כלומר, המעמד החברתי שלי בכיתה לא היה נמוך כל כך כמו שחשבתי שהוא. אפילו עכשיו, כשאני נזכר באותה סצינה מלפני שנים רבות, אני עדיין מצטמרר מההלם של אותו גילוי מרעיש.