מה בדיוק קורה לבני הנוער המתבגרים ולמיומנויות התקשורת שלהם? איך הבת המוכשרת שלנו, שיודעת לבטא את עצמה היטב, הצליחה לצמצם את אוצר המלים שלה ל"שיהיה" בתוספת גלגולי עיניים? איך הבן שפעם היו לנו אתו כל כך הרבה דיונים מעניינים, מצליח לתפקד במערך נחרות וכל מיני "מה...?" אותם הוא ממקם בשיחה בצורה אסטרטגית?
אל תיבהלו אם רמת התקשורת ביניכם לבין הצאצאים שלכם יורדת, ברגע שהם חוצים את הגבול הבלתי נראה - אך העוצמתי - אל הבגרות. זה נורמלי שבני העשרה מסתגרים, נועלים את עצמם בחדר, ומקצצים באופן משמעותי בכמות השיחות שלהם איתנו – כשבו בזמן הם מבלים שעות בתקשורת עם החברים.
אין טעם אפילו לנסות להילחם בזה. מה שצריך זה להשתדל לשוחח עמם כמה דקות ביום. להשתתף בחייהם ולהראות שאכפת לנו מהם.
והם צריכים לדעת שאנחנו באמת מקשיבים.
נתחיל עם קשר עין. אל תזלזלו בחשיבות שמירה על קשר עין עם בני העשרה, כשהם מדברים. המבט הישיר גורם להם להרגיש שמאזינים להם. אפשר גם, אולי, להחזיק ביד של הנער/ה או לפחות לטפוח לו/לה על השכם: מגע מעמיק מאוד את תחושת הקשר.
עלינו להשתדל לתת לכל ילד את ההרגשה שיש לו מערכת יחסים אישית וייחודית איתנו. לא נדבר באותה צורה אל כל הילדים שלנו, אלא נבחר במלים ובגוון מיוחדים עבור הילד המסוים הזה.
נבחן את עצמנו: האם השאלות שאני שואל את ילדי הן כאלה שכל אחד יכול לשאול? האם הן כלליות? "איך היה היום שלך?" או, "מה חדש בבית הספר?"
אם התשובה היא "כן, השאלות שלי כלליות", אז במקרה הטוב נזכה גם לתגובות כלליות, אם בכלל. שאלות כלליות משדרות, "לא ממש שמתי לב למה שסיפרת היום. אני פשוט ממלא את חובתי כהורה מן השפה ולחוץ".
שאלה ספציפית ש"תפורה" על המתבגר שלך אומרת: 'אכפת לי. הקשבתי. החיים שלך, החברים שלך, מה שמעניין אותך, הכול חשוב לי' - "איך היה המבחן בכימיה היום? אני יודע שזה מקצוע שקשה לך אתו"; "יצא לך לדבר עם דנה היום?"
בכל פעם שבה הייתי הולך לשוחח עם הרב שלי, יהי זכרו ברוך, הוא היה ממשיך את השיחה מהנקודה שבה הפסקנו בפעם הקודמת - אפילו אם עברו מאז שבועות או חודשים. זוהי הקשבה.
לא מזמן שמעתי סיפור עצוב. לשרי הייתה מערכת יחסים די שטחית עם אמא שלה. אמה מעולם לא הקשיבה לה, אז שרי עשתה מה שכל בר-דעת היה עושה – היא הפסיקה לדבר אתה. עכשיו, כואב לה לשמוע את אמא שלה אומרת: "חבל שלא יצאנו יותר לאכול ביחד, כשהיית בתיכון...".
שרי מרגישה שהיא רוצה לצעוק (ולבכות): "אמא, את עדיין לא מבינה! זה לא עניין של יציאות לאכול. היחסים בינינו לא היו יכולים להיבנות, מכיוון שמעולם לא שוחחת אתי ולא הקשבת לי".
כשאני משוחח עם נערים שאתם אני עובד, וגם כשאני מדבר עם הילדים שלי, אני נוהג לכבות את הטלפון הנייד. "אני אתך", אני משדר להם, "למה שארצה לדבר עם מישהו אחר?" לעתים קרובות אני מעודד משפחות לכבות את הטלפון בזמן הארוחות. יש בכך מסר עוצמתי לילדים – זהו זמן משפחתי יקר, ובמשך 20-30 הדקות הבאות - המשפחה היא מעל לכל.
כמה פעמים רואים מראה כזה: אבא עולה על מתקן בלונה פארק עם הבן שלו, ומדבר בסלולארי סיבוב אחרי סיבוב? אין ספק שהאב היה צריך להתאמץ לקחת חופשה מהעבודה כדי לבלות עם הבן שלו - אבל החופשה, לרוע המזל, כלל לא נוצלה...
לפעמים, בחיים הקדחתניים שלנו, יהיה מצב שלא נוכל להתנתק. צריך לענות לשיחות טלפון – לעתים קרובות שיחות חשובות. אך יחד עם זאת, הילדים חייבים לקבל מאתנו את המסר – במלים ובמעשים – שהזמן שבו אנחנו יחד יקר לנו מאוד.
עוד עיקרון חשוב בהקשבה טובה הוא להתעניין בכנות. אילו שוחחת עם מי שעשוי להיות המנהל החדש שלך, והמשרה שלך הייתה עומדת על כף המאזניים; אילו היה זה יועץ השקעות והנדון הוא ערך השקעתך; אם זה היה מישהו שאותו אתה מנסה לשכנע להיות שותף בעסק שלך - היה מעניין אותך מאוד לשמוע מה יש להם להגיד. היית מכריח את עצמך להתעניין.
לא פחות מכך מגיע לילדים שלך.
והם זקוקים לתמיכה המלאה שלך. אם משהו מטריד או מבלבל אותם, הם בדרך כלל ישמחו לקבל עזרה לסדר את העניינים. ואם הם אומרים: "אף פעם לא היית במצב כמו שלי", אֲשר את הדברים, כי אין שני מצבים זהים. "אתה צודק. אני לא יודע. ספר לי על זה". לא מדובר בחיים שלנו, מדובר בחיים שלהם.
חשוב גם לשדר, שאנחנו מבחינים בייחודי ובמיוחד שבכל אחד מהילדים: נקודות הכוח שלהם, ונקודות התורפה; האופן שבו הם עוזרים, והאופן שבו הם לא עוזרים; המקום שלהם במשפחה. "תודה שעזרת לשלומי עם שיעורי הבית כשיצאנו אתמול, זה ביטא התחשבות ואחריות מצידך. את נהדרת עם ילדים!"
שְקע בתוך השיחה אתם. אתה מדבר אתם משום שזה מה שאתה רוצה לעשות, ולא בגלל ש"זה מה שצריך". אל תשפיל את עצמך או תתנשא. אתה יודע שבעוד 20 שנה (או 20 דקות) נושא השיחה ייראה שטחי ולא רלוונטי; אבל ברגע הזה, בעולם שלהם, הוא אמיתי מאוד וחשוב.
כשהם אומרים (או חושבים): "אני אתן לך להיכנס לחיים שלי בדיוק עד כאן ולא עוד", נכבד את האוטונומיה והפרטיות שלהם. לא נלחץ, נציץ או נחטט.
הקשבה לבני העשרה היא אבן יסוד לכל מערכת יחסים עתידית. ומי יודע? אולי אף נגלה שאנחנו נהנים ממה שאנחנו שומעים…
(10) דוד, 12/7/2018 22:15
שאלה לעורכים
האם הכתבה המדהימה הזו מופיעה גם בשפה האנגלית? מאד חשוב לי. תודה רבה
דיני, 13/7/2018 13:44
כן, יש מאמר באנגלית
http://www.aish.com/f/p/48910447.html?s=searchres
(9) שירה, 2/8/2006 15:51
ריגשתם
כתוב בצורה נפלאה. נוגע בכל הנקודות החשובות בצורה עמוקה.
לפעמים הקשבה למתבגר הוא עניין של חיים או מוות
(8) , 19/7/2006 19:07
כתבות
בכל פעם שקראתי משהו ששלחתם, פשוט הועשרתי והזדהתי.
הדברים נכתבים ברור, לעניין ובגובה העיניים
יישר כח
(7) אני, 19/7/2006 15:06
מתבגרת..
גם אני פעם הייתי מתווכחת עם אמא שלי כל הזמן, ובשביל לא לכעוס עליה כל הזמן, או לצעוק עליה והכל, פשוט אני חיה אצל חברה שלי.. נותנת לשתינו להירגע... ואז כשאני חוזרת הכל בסיידר.... בהצלחה!
(6) דניאלה, 17/7/2006 14:42
צודק מאודדד הלוואי שאמא שלי תקרא את זה!
איך אפשר לגרום לאמא שלי לקורא את זה??
(5) מתבגרת, 17/7/2006 14:41
צודק!! מאוד!!
(4) ילדה מתבגרת, 17/7/2006 09:15
תה צודק בהחלט!!
אני בת עוד מעט 15 ואני מתווכחת עם אמא שלי מלאא כי אין לי מה לעשות ומשעמם לי והיא לא מבינה אותי ולא מקשיבה לי וצרכים שליי!!!
אני כבר ל יודעת מה לעשותת
(3) אני, 17/7/2006 08:57
הקשבה חשובה
פשוט ונכון כל כך, חבל שהורות אינה מקצוע שצריך ללמוד לפני שמביאים ילדים לעולם אולי היו פחות טעויות
(2) אריה, 17/7/2006 08:35
קשר עין וקשר יד
אתה יכול לדבר עם הנער גם אם עליך לקבל שיחת טלפון דחופה, איך?
כשאתה מרים את הטלפון, אחוז בידו של הנער, תסתכל עליו במבט חם האומר - אני איתך, חכה רק רגע! כדאי להמשיך בקשר העין החם, כל זמן שאתה משוחח.
האחיזה ביד והמבט, משדרים לנער שאתה בעצם לא עזבת אותו, אלא פשוט אתה נאלץ לעשות פעולה כלשהי, ובעצם הוא קודם לכל פעולה, אלא שאין לך ברירה.
כך ראיתי וחשתי מנסיוני.
(1) אנונימי, 17/7/2006 05:45
קראתי את זה ובא לי לצעוק...
אני בת 13 ואמא שלי אומנם מקשיבה לי-כשאני מכריחה אותה...תמיד אני צריכה להיות האחת שתתחיל את השיחה,וזה לא נעים להרגיש כאילו אני "מחפשת צומי" ושהיא "עושה לי טובה" כשהיא מקשיבה...אז אני לא מדברת(יש לזה שם בידיש"מוחל טיובס"),ואחר כך היא מתעצבנת שלא סיפרתי לה והרבה דברים היא מגלה במקרה דרך אחרים...חבל שהיא לא קראה את הכתבה הזאת!