מה בדיוק קורה לבני הנוער המתבגרים ולמיומנויות התקשורת שלהם? איך הבת המוכשרת שלנו, שיודעת לבטא את עצמה היטב, הצליחה לצמצם את אוצר המלים שלה ל"שיהיה" בתוספת גלגולי עיניים? איך הבן שפעם היו לנו אתו כל כך הרבה דיונים מעניינים, מצליח לתפקד במערך נחרות וכל מיני "מה...?" אותם הוא ממקם בשיחה בצורה אסטרטגית?

אל תיבהלו אם רמת התקשורת ביניכם לבין הצאצאים שלכם יורדת, ברגע שהם חוצים את הגבול הבלתי נראה - אך העוצמתי - אל הבגרות. זה נורמלי שבני העשרה מסתגרים, נועלים את עצמם בחדר, ומקצצים באופן משמעותי בכמות השיחות שלהם איתנו – כשבו בזמן הם מבלים שעות בתקשורת עם החברים.

אין טעם אפילו לנסות להילחם בזה. מה שצריך זה להשתדל לשוחח עמם כמה דקות ביום. להשתתף בחייהם ולהראות שאכפת לנו מהם.

והם צריכים לדעת שאנחנו באמת מקשיבים.

נתחיל עם קשר עין. אל תזלזלו בחשיבות שמירה על קשר עין עם בני העשרה, כשהם מדברים. המבט הישיר גורם להם להרגיש שמאזינים להם. אפשר גם, אולי, להחזיק ביד של הנער/ה או לפחות לטפוח לו/לה על השכם: מגע מעמיק מאוד את תחושת הקשר.

עלינו להשתדל לתת לכל ילד את ההרגשה שיש לו מערכת יחסים אישית וייחודית איתנו. לא נדבר באותה צורה אל כל הילדים שלנו, אלא נבחר במלים ובגוון מיוחדים עבור הילד המסוים הזה.

נבחן את עצמנו: האם השאלות שאני שואל את ילדי הן כאלה שכל אחד יכול לשאול? האם הן כלליות? "איך היה היום שלך?" או, "מה חדש בבית הספר?"

אם התשובה היא "כן, השאלות שלי כלליות", אז במקרה הטוב נזכה גם לתגובות כלליות, אם בכלל. שאלות כלליות משדרות, "לא ממש שמתי לב למה שסיפרת היום. אני פשוט ממלא את חובתי כהורה מן השפה ולחוץ".

שאלה ספציפית ש"תפורה" על המתבגר שלך אומרת: 'אכפת לי. הקשבתי. החיים שלך, החברים שלך, מה שמעניין אותך, הכול חשוב לי' - "איך היה המבחן בכימיה היום? אני יודע שזה מקצוע שקשה לך אתו"; "יצא לך לדבר עם דנה היום?"

בכל פעם שבה הייתי הולך לשוחח עם הרב שלי, יהי זכרו ברוך, הוא היה ממשיך את השיחה מהנקודה שבה הפסקנו בפעם הקודמת - אפילו אם עברו מאז שבועות או חודשים. זוהי הקשבה.

לא מזמן שמעתי סיפור עצוב. לשרי הייתה מערכת יחסים די שטחית עם אמא שלה. אמה מעולם לא הקשיבה לה, אז שרי עשתה מה שכל בר-דעת היה עושה – היא הפסיקה לדבר אתה. עכשיו, כואב לה לשמוע את אמא שלה אומרת: "חבל שלא יצאנו יותר לאכול ביחד, כשהיית בתיכון...".

שרי מרגישה שהיא רוצה לצעוק (ולבכות): "אמא, את עדיין לא מבינה! זה לא עניין של יציאות לאכול. היחסים בינינו לא היו יכולים להיבנות, מכיוון שמעולם לא שוחחת אתי ולא הקשבת לי".

כשאני משוחח עם נערים שאתם אני עובד, וגם כשאני מדבר עם הילדים שלי, אני נוהג לכבות את הטלפון הנייד. "אני אתך", אני משדר להם, "למה שארצה לדבר עם מישהו אחר?" לעתים קרובות אני מעודד משפחות לכבות את הטלפון בזמן הארוחות. יש בכך מסר עוצמתי לילדים – זהו זמן משפחתי יקר, ובמשך 20-30 הדקות הבאות - המשפחה היא מעל לכל.

כמה פעמים רואים מראה כזה: אבא עולה על מתקן בלונה פארק עם הבן שלו, ומדבר בסלולארי סיבוב אחרי סיבוב? אין ספק שהאב היה צריך להתאמץ לקחת חופשה מהעבודה כדי לבלות עם הבן שלו - אבל החופשה, לרוע המזל, כלל לא נוצלה...

לפעמים, בחיים הקדחתניים שלנו, יהיה מצב שלא נוכל להתנתק. צריך לענות לשיחות טלפון – לעתים קרובות שיחות חשובות. אך יחד עם זאת, הילדים חייבים לקבל מאתנו את המסר – במלים ובמעשים – שהזמן שבו אנחנו יחד יקר לנו מאוד.

עוד עיקרון חשוב בהקשבה טובה הוא להתעניין בכנות. אילו שוחחת עם מי שעשוי להיות המנהל החדש שלך, והמשרה שלך הייתה עומדת על כף המאזניים; אילו היה זה יועץ השקעות והנדון הוא ערך השקעתך; אם זה היה מישהו שאותו אתה מנסה לשכנע להיות שותף בעסק שלך - היה מעניין אותך מאוד לשמוע מה יש להם להגיד. היית מכריח את עצמך להתעניין.

לא פחות מכך מגיע לילדים שלך.

והם זקוקים לתמיכה המלאה שלך. אם משהו מטריד או מבלבל אותם, הם בדרך כלל ישמחו לקבל עזרה לסדר את העניינים. ואם הם אומרים: "אף פעם לא היית במצב כמו שלי", אֲשר את הדברים, כי אין שני מצבים זהים. "אתה צודק. אני לא יודע. ספר לי על זה". לא מדובר בחיים שלנו, מדובר בחיים שלהם.

חשוב גם לשדר, שאנחנו מבחינים בייחודי ובמיוחד שבכל אחד מהילדים: נקודות הכוח שלהם, ונקודות התורפה; האופן שבו הם עוזרים, והאופן שבו הם לא עוזרים; המקום שלהם במשפחה. "תודה שעזרת לשלומי עם שיעורי הבית כשיצאנו אתמול, זה ביטא התחשבות ואחריות מצידך. את נהדרת עם ילדים!"

שְקע בתוך השיחה אתם. אתה מדבר אתם משום שזה מה שאתה רוצה לעשות, ולא בגלל ש"זה מה שצריך". אל תשפיל את עצמך או תתנשא. אתה יודע שבעוד 20 שנה (או 20 דקות) נושא השיחה ייראה שטחי ולא רלוונטי; אבל ברגע הזה, בעולם שלהם, הוא אמיתי מאוד וחשוב.

כשהם אומרים (או חושבים): "אני אתן לך להיכנס לחיים שלי בדיוק עד כאן ולא עוד", נכבד את האוטונומיה והפרטיות שלהם. לא נלחץ, נציץ או נחטט.

הקשבה לבני העשרה היא אבן יסוד לכל מערכת יחסים עתידית. ומי יודע? אולי אף נגלה שאנחנו נהנים ממה שאנחנו שומעים…